כמאמר הפתגם הידוע: גם אכלנו את הדגים המקולקלים, גם חטפנו מכות נבוט מהפריץ, וגם (כמעט) גורשנו בחרפה ובנידוי מהעיר הכבושה (תחת שלטון הפוליטיקלי קורקט).
משפט אזריה... בדרך פתלתלה ומוזרה הוליכה אותנו מערכת הביטחון באף. החל מה"חייל שסרח", "פסיקתו" בטרם משפט, של הבוגי, ועד עצם ההרשעה האומללה בדין. עכשיו מתברר כי גם למועצת זכויות האדם של האו"מ, שזכויות האדם, בסוריה, למשל, הן בראש מעייניה, יש מה לומר. ההרשעה ה"מקלה" של אזריה, כטענתה, הניפה דגל שחור לא רק על אלאור בלבד אלא גם על... מדינת ישראל, בכבודה ובעצמה... ומדוע? כי "הכרעת הדין על-ידי השופטים", כך המועצה, "היא בגדר עונש מקל באירוע הנראה כהוצאה להורג ללא משפט, של אדם לא חמוש"... ולכן גם היא, מדינת ישראל, ומערכת המשפט שלה, ראויים לגינוי...
במשך שנים רבות מתעטפת מערכת עשיית הצדק אצלנו, בטלית שכולה תכלת (וצביעות), ונשמעים מפיה (וגם מפי כמה פוליטיקאים) אמירות מתחסדות בנוסח: "אפילו הגויים אומרים כי אנחנו פועלים ללא דופי. רק האמת והצדק לנוכח עינינו". הטענה/ההנחה כי בזכות יושרתה, אמינותה ועוד כל מיני מילים מחמיאות (לעצמה), יימנעו המוסדות הבינלאומיים מגינוי ישראל, שלטה בכיפה. היא הייתה אחד החיזוקים לסירוב העיקש של מערכת הצדק שלנו, לגלות יתר גמישות ויתר הבנה למצבה המיוחד של ישראל.
לא עוד. ההחלטה דלעיל של המועצה לזכויות אדם של האו"מ, הפכה בעצמה, את הטיעון הזה לעפר ואפר. ההתנהלות והפטפוט של מערכת הביטחון, עוד תרמו לכך תרומה גדולה.
ילדים טובים כמה טיפשות, כמה חלמאות, יכולות להיות משולבות בהתנהלות היומיומית, של העוסקים בביטחון, ובראשם השר בדימוס, ככל שזה נוגע לחיזור הנואל אחרי ה"פוליטיקלי קורקט" המקולל, וככול שמעורבים בכך פוליטיקאים שלא יודעים לנצור את לשונם? שוב ושוב קללת הפה הגדול היא בעוכרנו. היא בין הגורמים המרכזיים שמביאים עלינו את המכשלה הזו. והנה ההסבר מדוע, אנו נכשלים, לשאת חן בעיני הפריץ, במקרה זה המוסדות הבינלאומיים, דווקא ברצוננו להפגין התנהגות של "ילדים טובים", ובמקרה הזה, על חשבון חיילינו הנאמנים והמסורים... ומדוע אנו יוצאים שוב ושוב בשן ועין מניסיונות אלה...
וכבר היו דברים מעולם. זוכרים את הסיפור הידוע על הריגתו של מוחמד א - דורה (30.9.2000), כביכול מירי צה"ל? ובכן גם אז נטל משרד הביטחון, באותו סגנון נאצל ונדיב, וטפשי, את האחריות, בחפזון וללא בדיקה (נחשו מי החליט אז, שישראל אשמה? ובכן היה זה, איך לא? מיודענו משה בוגי יעלון...). צרות רבות הביאה עלינו הודאה זו באשמה שלא הייתה, ובין היתר גם הכשירה את הקרקע לדוח גולדסטון הידוע לשמצה.
אלא שאז עשתה כתבת טלוויזיה יהודיה/גרמניה חרוצה, אסתר שפירא, תחקיר אמת, שהעלה כי הילד, נהרג מירי פלשתיני, ולא, לא על-ידי צה"ל.
ועוד פרט קטן, לתקשורת שלנו לא בער במיוחד לפרסם את הכתבה המצויינת של שפירא, שמנקה את ישראל לחלוטין מעלילת הכזב שנרקחה על-ידי הפלשתינים. רק כשנה לאחר מכן, הואיל הערוץ הראשון לשדרה במלואה. כן שודר ראיון עם שפירא ששאלה שוב ושוב את המראיינים ואת הציבור מדוע כה כושלת ישראל בהסברתה...
הפטפוט של הנבחרים, אסתר, הפטפוט הוא שמכשיל אותנו שוב ושוב...