לאחר מאבק ציבורי קשה. קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את זעקת ההמון. מכל האמוניה יתרוקן. וספינה חדשה עם אמוניה לא תורשה להיכנס לארץ. שנים שהסכנה נמצאת שם. התיירים לא מבינים איך התושבים חיים עם הצחנה ומתעוררים עם הצחנה כל בוקר. ואחרי שנים של התרעות יחד עם עזרה מחברינו מלבנון נסראללה, שאתת על חיפה כיעד אטרקטיבי בגלל המכל. סוף-סוף הוחלט על הזזת המכל.
אבל השמחה רחוקה מלהיות שלמה. ראשית מה שצריך להדאיג את האזרחים בכלל, ובפריפריה בפרט זהו: הניתוק שיצא כל כך בולט במקרה הנ"ל כאשר מומחים רובם תושבי תל אביב והסביבה (איך לא). טענו "שיש היסטריה מיותרת שבמקרה של אסון לא ימותו עשרות אלפים אלא רק כאלף בני אדם" כלומר מוות של אלף בני אדם במדינה הגדולה שלנו זה לא משהו שצריך להדאיג מישהו. בכל זאת מדובר בחיפה בא לא נהיה גרידיים. זהו ניתוק.
שנית זהו הכוח ההולך והנשחק של האזרח הקטן. לא הבבון שצורח את דעתו בפרשת
אלאור אזריה אלא האזרח הפשוט שסך הכל רוצה לחיות את חייו בבריאות, הזכות הבסיסית. וכאשר ממוחים מזהירים על הסכנה. וכבר רצים דוחות המזהירים על הזיהום הגדול בחיפה. שיחסו פי שתיים משאר הערים ובכל זאת החיים ממשיכים ניתוק.
הניתוק הזה גם יותר מצורח בדוח המבקר. שמראה על הכשל החמור בטיפול המנהרות. אבל לא היה צריך את דוח המבקר. מספיק לשמוע את משפחת פינקל תושבי הצפון הקרובים לגבול. שהתלוננו לפני חצי שנה על קולות של חפירות הנשמעות ממטבח ביתם. ובתגובה לזעקותיהם התייחס שר הביטחון בזמנו יעלון כי לאחר בדיקה שנערכה על-ידי מומחים ששהו בביתה לילה שלם העלתה כי מדובר ברעשים של סוס באורווה שרוקע ברגליו בלילה. לא היה צריך להיות מומחה בשביל להבין שהרעש היה של קידוח וכל מי ששמע את הרעש שהוקלט ע"י המשפחה לא חשד בסוסים ולא היה אפשר לטעות אלא שמדובר בקידוח ובמילים אחרות נ-י-ת-ו-ק. אז מה עושים משמעים יותר את הקול ועד אז שהיה לנו בהצלחה.
