מה באמת קורה ברצועת עזה?
בתחילת 2017 אנו עדים להתלכדות מספר אירועים משמעותיים ברצועת עזה, החל מהפגנות סביב משבר החשמל במחנות הפליטים, דרך התפתחויות במשולש היחסים מצרים-חמאס-המדינה האיסלאמית (מחוז סיני) וכלה בחילופי הנהגה בחמאס שמסמנים את התחזקות הזרוע הצבאית של התנועה. התבוננות על התמודדות ישראל עם הנעשה מלמדת על מיחזור פרקטיקות מוכרות: צה"ל תוקף תשתיות חמאס בעזה; השיח המדיני נע בין הטלת האחריות על חמאס מצד אחד, למסר ברור כי אין רצון בהסלמה מצד שני; והשיח התקשורתי נסוב שוב סביב כותרות על "הסלמה בעזה" ו"התחממות היחסים בין חמאס למצרים". הפרשנות הישראלית מצביעה על דיאגנוזה שגויה (חוסר הבנה בסיסי של אופי האירועים) שגוררת פרוגנוזה מוטעית (חוסר הבנה של ההשלכות הצפויות). השיח ברשתות החברתיות מסייע להבין יותר טוב את הלך הרוח העזתי.
משבר החשמל בעזה ותנועות המחאה של הצעירים במחנות הפליטים
במהלך ינואר 2017 נערכו הפגנות במחנות הפליטים ברצועת עזה בעקבות הפסקות חשמל (אספקת החשמל לא עלתה על שעתיים ביום) ואי-אספקת מים נקיים וגז באופן רציף. מלבד החושך, הקור והמחלות הדבר פגע באופן משמעותי בעסקים הקטנים במחנות הפליטים, שלא הצליחו לספק שירותים. ההפגנות הבולטות ביותר התקיימו בג'באליה (צפון הרצועה), אל-בורייג' ונוסיראת (מרכז הרצועה).
גם בעבר התקיימו הפגנות ומחאה ציבורית נגד משטר חמאס בעזה בעקבות משבר החשמל, אך לרוב בדרום הרצועה - בעיר רפיח ובמחנה הפליטים חאן יונס. אלה הצליחו, בדרך כלל, להביא לפתרונות זמניים עד לתקופת הקיץ ועד למשבר החשמל הבא, כשהנהגת חמאס פנתה לגיוס כספים מקטר וטורקיה. אז מה שונה הפעם?
ראשית, תנועות המחאה במחנות הפליטים נושאות אוריינטציה חברתית-כלכלית ופחות פוליטית. האקטיביסטים ומנהלי המחאה האזרחית הם צעירים אשר גילם לא עולה על 25. הקמפיין הוויראלי הגדול ביותר בפייסבוק הוא #רוצים_חשמל (#بدنا_كهربا). כל תהליך התיאום וההתארגנות של הקבוצות המפגינות במחנות הפליטים התקיים באמצעות הרשתות החברתיות.
בניגוד לשיח התקשורתי בישראל, השיח הציבורי במחנות הפליטים בעזה אינו מצביע על רצון להפיל את שלטון חמאס, אלא להפעיל על התנועה לחץ על-מנת לשנות את מדיניותה וסדר היום הציבורי בשני היבטים: (א) הפחתת המיקוד בישראל ובהתנגדות (מוקאומה) והעברתו לשיפור המחייה והזכויות הבסיסיות של תושבי הרצועה; (ב) איזון חלוקה משאבית בין הפריפריה למרחב העירוני (הערים זוכות כיום להקצאת חשמל וגז גדולות יותר מאשר מחנות הפליטים). אומנם הפופולריות של חמאס בירידה, אך אין משתמע מכך שיש רצון או ניסיון אמיתי להפילו. ומכאן שכל ניסיון להצביע על רצון של הציבור בעזה להפיל את חמאס הוא שגוי ואינו משקף את השיח הציבורי בעזה.
שנית, ניתן ללמוד מהשיח על השוליות של מחנות הפליטים כפי שמתבטאת במידת השפעתם על ההנהגה המדינית של חמאס. כיוון שעמוד השדרה העסקי והמדיני חי בערים, שם גם נמצא באופן טבעי מרכז הכוח הכלכלי והפוליטי של הרצועה. במילים אחרות, מנופי ההשפעה המרכזיים על חמאס נמצאים בעיר עזה. לפיכך, בהכללה אפשר לומר כי רק מחאה בתוך העיר עזה, בכוחה להביא לשינוי מדיניות מצד ההנהגה המדינית של חמאס. להבדיל, מחאה בתוך מחנות הפליטים מובילה ללא יותר מגל מעצרים ודיכוי התסיסה במחנות מצד השלטון. עם "ההפיכה" והשתלטות הזרוע הצבאית של חמאס על ההנהגה (פירוט בהמשך), שמפקדיה נולדו כולם במחנות הפליטים, ייתכן שיהיה שינוי במדיניות כלפי הפריפריות והעדפה מתקנת של המחנות על פני מרכזי הערים.
השילוש הלא-קדוש: חמאס, מצרים, והמדינה האיסלאמית בסיני
בחודשים ינואר ופברואר התחדש ירי רקטות מתוך רצועת עזה ומסיני לעבר ישראל, מה שגרר תקיפות ישראליות של תשתיות חמאס ושל שטחים פתוחים בצפון, מרכז ודרום הרצועה, כמו גם לחיסול חוליות טרור המסונפות למחוז סיני של המדינה האיסלאמית (באזור אל-עריש) על ידה. שר הביטחון
אביגדור ליברמן הדגיש כי ישראל רואה בחמאס אחראית, ומבקשת מהתנועה לעצור את הגורמים המסלימים ולעשות "סדר בבית". באותה נשימה ישראל אף רמזה שאין בכוונתה להתדרדר לעימות. התגובה, על שני צדדיה, הייתה צפויה. כך גם כותרות "ההסלמה" ו"ההתחממות ביחסים" בתקשורת הישראלית שליוו את האירועים.
התגובות המעשית וההצהרתית מעידות על אחת משתיים: אי-הבנה של אופיו ומטרתו של ירי הרקטות הנוכחי על ישראל ובמה הוא שונה מקודמיו, או לחלופין הבנת אופי ומטרות הירי אך שימוש ברטוריקה וכלים ישנים לאתגרים חדשים. יש להבין את הקשר הנוכחי ולהפנים כי לא מדובר בהכרח בדפוסים מוכרים מהעבר.
כרקע, כבר במהלך 2016 היה ניסיון של הזרוע הצבאית של חמאס להתקרב למצרים. מי שתיווך היה מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, רמדאן שלח. המהלך נכשל. מצרים הייתה נחושה להחליש ככל הניתן את חמאס בכלל, ואת הזרוע הצבאית בפרט. במקביל, נרקם שיתוף פעולה בין חמאס למחוז סיני של המדינה האיסלאמית. הזרוע הצבאית של חמאס נעזרה בתושבי סיני ובלוחמים של המדינה האיסלאמית שם על-מנת להבריח נשק וסחורות לרצועת עזה, כשבתמורה הרצועה משמשת כעורף אסטרטגי של מחוז סיני. הזרוע הצבאית של חמאס סייעה באימון הטרוריסטים בתוך רפיח, דאגה לטיפול בפצועים ואף אפשרה לזרוע המדיה של מחוז סיני לערוך ולהפיץ את תכניה מהרצועה.
מדיניות זו העניקה לחמאס מנוף השפעה על מצרים. מתוך השיח ברשת עולה כי מצרים הגיעה למסקנה כי אם ברצונה לעלות מדרגה במאבק בטרור בסיני יהיה נכון מצידה לשתף פעולה באופן מוגבל עם הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, על-מנת להקשות עוד יותר על הפעילות של המדינה האיסלאמית בסיני. הבנה זו הובילה בינואר 2017 לסבב פגישות בקהיר בין ההנהגה המדינית של חמאס, בראשות של יחיא סנוואר וסגנו רוחי מושתהא, לבין המשטר במצרים.
השיח עוסק בשתי הבנות אליהן הגיעו בשיחות בקהיר. לפי הראשונה חמאס ימסור שמות ומיקומים של מנהיגי הזרוע הצבאית וזרוע המדיה של מחוז סיני של המדינה האיסלאמית לידי צבא מצרים, לצד מעצרים ברצועת עזה. בתמורה מצרים תפתח את מעבר רפיח לזמן ממושך יותר ותעניק מספר רב יותר של אשרות כניסה למצרים עבור תושבי הרצועה. לפי ההסכמה השנייה, ובתנאי שחמאס תעמוד בהתחייבות הראשונה, תאפשר מצרים את השתלטות הזרוע הצבאית של חמאס הלכה למעשה על רצועת עזה.
הסיבה למהלך המצרי (בראיית פלשתינים מהרצועה) היא שלא רק שההנהגה המדינית החיצונית קרובה לקטר ולטורקיה יותר מאשר אליה, הרי שבשל ריחוקה מהשטח היא אינה מסוגלת לתת מענה לאתגר הביטחוני הקיים בין עזה לסיני. לכן היא אינה נחוצה בעת הזאת למצרים. לעומת זאת, הזרוע הצבאית זמינה יותר לענות על צרכיה הביטחוניים של מצרים, ואף יכולה - על בסיס אינטרסים צרים וחשיבה פרגמטית - לשתף פעולה בנושאים אחרים. על כן המהפך בסר העדיפויות המצרי: הזרוע הצבאית על פני הנהגה מדינית.
כתוצאה מהבנות אלו אכן מסרה הזרוע הצבאית של חמאס שמות ומיקום של לוחמים של המדינה האיסלאמית בסיני לצבא מצרים, ואף ערכה את גל המעצרים הרחב ביותר נגד פעילים סלפים שידעה הרצועה. פעולות אלו הובילו לשרשרת של חיסולים ממוקדים של בכירי מחוז סיני.
מחוז סיני של המדינה האיסלאמית מודיע בראשית פברואר על מותם של שני בכירי זרוע המדיה שלו בעקבות מודיעין אודותיהם שמסרה הזרוע הצבאית של חמאס למצרים.
"הבגידה הכפולה" (של מצרים וחמאס), כפי שהיא מכונה ברשת, הובילה את הגורמים הסלפיים-ג'יהאדיים בעזה ובסיני לקריאה לנקמה. כיוון שאין ביכולתם של גורמים אלו לפגוע פגיעה משמעותית בחמאס בעזה ובריבונות של מצרים, נקטו קבוצות אלו טקטיקה ידועה ופשוטה - ירי רקטות לעבר ישראל. זאת, על-מנת שחיל-האוויר הישראלי ינקום את נקמתם. וכך היה. מחוז סיני והקבוצות הג'יהאדיות בעזה ירו רקטות, וישראל תקפה בתגובה.
חשוב להבין שהשיח בעזה אינו עוסק ב"התחממות היחסים", אלא על ברית אינטרסים קצובה בזמן. אף אחד שם אינו משלה את עצמו בחזיונות של קרבה וחום בין חמאס למצרים. אולם בעת הנוכחית, זו פעם ראשונה שיש חפיפה בין האינטרס הישראלי, המצרי והחמאסי. חמאס פועלת נגד גורמים סלפיים-ג'יהאדיים ברצועה, ובה בעת נרשמת ירידה בהשפעתן של קטר וטורקיה על חמאס ועלייה בהשפעתה של מצרים על הזרוע הצבאית של חמאס. ייתכן שניתן יהיה בעתיד לייצר שיתופי פעולה מסוג זה גם בתחומים נוספים. מכאן, שלא ברורה המדיניות הישראלית והמענה הצבאי האוטומטי שניתן לירי הרקטות והטלת האחריות הבלעדית על חמאס. במקום לסייע בקידום המהלכים שתורמים לאינטרסים שלה ברצועת עזה ובסיני, ישראל פוגעת במאמץ והופכת למעין "חיל אוויר של
דאעש".
עלייתו של יחיא סנוואר והשתלטות הזרוע הצבאית של חמאס על עזה: השלכות ומשמעויות
ב-13 בפברואר השלימה הזרוע הצבאית של חמאס את השתלטותה על הנהגת חמאס ועל הרצועה, כשהיא דוחקת הצידה את ההנהגה המדינית ששלטה משנת 2006. נחשף משולש הכוח החדש בהנהגת חמאס, המורכב משלושת משוחררי עסקת שליט: יחיא סנוואר, תאופיק אבו נעים ורוחי מושתהא. בדומה לאירועים הקודמים, גם במקרה זה מיהרו אמצעי התקשורת בישראל להכריז כי הפלג הנצי בתנועה השתלטה על הרצועה, ובמשתמע מכך הסבב הצבאי הבא בין חמאס לישראל קרב. האמנם?
מתוך השיח העזתי ברשות החברתיות עולים מספר דגשים המסייעים לנו, אולי, להבין מדוע חל המהפך דווקא כעת וכנגד אילו אתגרים הוא התרחש, כמו גם על שינוי ברור במדיניות חמאס בתווך הקרוב.
את שינוי ההנהגה בתוך הזרוע הצבאית של חמאס, והעברת השרביט דה פקטו ממחמד דף ליחיא סנוואר, מייחסים העזתים להיעדרותו של דף מאז צוק איתן משרשרת קבלת ההחלטות בתוך הזרוע הצבאית (ככל הנראה בשל הפציעה האנושה ומצבו הבריאותי), שבאה לאחר חיסולו של אחמד ג'עברי ב-2012 ושל שלושה בכירים נוספים במהלך מבצע צוק איתן ב-2014 (אבו-שאמלה, ראאד אל-עטר ומחמד ברהום). הוואקום הממושך יצר תחושה של אבדן מנהיגות ודרך, והיה צורך בדמות חדשה שנתפסת כפטריוטית, לא מושחתת וחביבה על הדור הצעיר בתנועה. סנוואר עונה להגדרה זו. הוא בן 55, יליד מחנה הפליטים חאן יונס, ממקימי עז א-דין אל-קסאם וממנהיגי האינתיפאדה הראשונה, מקורב למחמד דף ואסיר משוחרר שישב בכלא הישראלי 22 שנה.
השתלטות ההנהגה החדשה של הזרוע הצבאית על חמאס ברצועה ודחיקת ההנהגה המדינית נעוצה במספר גורמים. הראשון הוא חוסר היכולת של ההנהגה המדינית להביא לסיומו של המשבר המתמשך עם מצרים (שהוביל למשבר כבד ברצועה). השני הוא המיאוס מהשחיתות של ההנהגה המדינית. השלישי הוא אי-יכולתה של ההנהגה המדינית לספק לצעירים בעזה שלושה מצרכים בסיסיים (להגדרתם): עבודה, שיקום הרצועה וחופש תנועה. הגורם הרביעי הוא המשבר המתמשך של אי-אספקת החשמל והמים. הנטיות הברורות של הדור הצעיר בעזה ותנופת תמיכתה של מצרים הביאו להשלמת המהלך באמצע חודש פברואר.
נדמה כי חמאס בהנהגת הזרוע הצבאית צפויה לשנות כיוון. צפויה פחות התמקדות בהתנגדות (מוקאומה) ובברית עם קטר וטורקיה, כשיותר תשומות תושקענה במחנות הפליטים; בשיקום תדמית ההנהגה בקרב העזתים; בחיזוק מנגנוני הביטחון בתוך הרצועה כנגד זרמים סלפים-ג'יהאדיים; בשחרור אסירים; ובפיוס עם מצרים.
לסיכום, הוואקום המנהיגותי בתוך הזרוע הצבאית והיעדר הנהגה אפקטיבית ברצועה הביאו לחילופי הנהגה בתוך הזרוע הצבאית ובכלל בחמאס ברצועת עזה. שינוי זה אינו מעיד אך ורק על מאבקי כוח בתוך התנועה ובתוך הזרוע הצבאית, אלא גם על שינוי ונקיטת מדיניות פרגמטית יותר לטענתם, בשל הצורך לשיקום עזה ושיקום היחסים עם מצרים בעדיפות ראשונה. אמנם, ככל הנראה, חמאס לא תאמץ עקרונות חדשים, אך קיימת הבנה שעל-מנת לשקם את מעמדה של התנועה ולבנות את כוחה הצבאי - עליה לזכות מחדש באמון צעירי עזה ולשקם את היחסים עם מצרים טרם עימות צבאי נוסף עם ישראל.