רות בן-ישראל - סיפורי באר-שבע

רות נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד במצרים אחות ליובל נאמן. היא הייתה נכדה למייסדי תל אביב ונינה למייסדי נווה צדק. בשנת 1935 עלתה עם הוריה לארץ-ישראל. רות סיימה את גימנסיה הרצליה ובשנים 1950 - 1952 שירתה בצה"ל, סיימה קורס קצינות ושימשה כמפקדת ח"ן חיילית של "חיל-הים" בדרגת סגן. בשנים 1952 - 1954 למדה בפריס עיצוב בבית הספר הגבוה לאמנות שימושית וכן למדה על התרבות הצרפתית ושפתה. כשחזרה עסקה באמנות שימושית ובשנים 1957 - 1960 ניהלה את מפעל "המשקם" בבאר-שבע. במפעל רקמו בסגנון תימני עולות חדשות וארגו שטיחים פרסיים. בשנת 1955 נישאה לגדעון בן-ישראל, לימים חבר כנסת (הרביעית והחמישית) וחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית. כשנבחר גדעון בן-ישראל לכנסת החלה רות ללמוד משפטים כדי שתוכל להמשיך בפרקטיקה המשפטית של בעלה.

רות נאמן ירדה בשנת 1955 לבקר את גדעון בן-ישראל בבאר שבע לפני החתונה. לילה ראשון וכמה ימים אחר כך התגוררו במלון "עין-גדי" ששם נהוג היה כיבוי אורות ב-11 בלילה. בבאר שבע של שנות החמישים, עיר פועלית, לא היה לאן לצאת והיכן לבלות בשעות אלו. לרות היה קשה מאוד מאחר שהורגלה בחיי "בורגנית" ממוצעת. היה זה אחרי שהות של שנתיים בפריס התוססת ואחר כמה שנים בתל אביב שהייתה כבר כמעט עיר ללא הפסקה. כמובן שבשובם אותו ערב למלון ב-1 בלילה נאלצה רות לטפס לחדרה על סולם ולהיכנס דרך החלון. רק בבוקר הגיע גדעון עם המפתח לחדרה ושחרר את אהובתו "השבויה". באותה שנה היו בבאר-שבע רק 40 משפחות ישראליות וכל השאר עולים מגלויות רבות. הגנראטור, ספק החשמל לעיר, עבד עד שעה 10 בערב בלבד ומי שקיים מסיבה או תוכנית חייב היה להזמין מכונאי, מפעיל גנראטור שיספק למקום חשמל.

רות נאמן ירדה בשנת 1955 לבקר את גדעון בן-ישראל בבאר שבע לפני החתונה. לילה ראשון וכמה ימים אחר כך התגוררו במלון "עין-גדי" ששם נהוג היה כיבוי אורות ב-11 בלילה. בבאר שבע של שנות החמישים, עיר פועלית, לא היה לאן לצאת והיכן לבלות בשעות אלו. לרות היה קשה מאוד מאחר שהורגלה בחיי "בורגנית" ממוצעת. היה זה אחרי שהות של שנתיים בפריס התוססת ואחר כמה שנים בתל אביב שהייתה כבר כמעט עיר ללא הפסקה. כמובן שבשובם אותו ערב למלון ב-1 בלילה נאלצה רות לטפס לחדרה על סולם ולהיכנס דרך החלון. רק בבוקר הגיע גדעון עם המפתח לחדרה ושחרר את אהובתו "השבויה". באותה שנה היו בבאר-שבע רק 40 משפחות ישראליות וכל השאר עולים מגלויות רבות. הגנראטור, ספק החשמל לעיר, עבד עד שעה 10 בערב בלבד ומי שקיים מסיבה או תוכנית חייב היה להזמין מכונאי, מפעיל גנראטור שיספק למקום חשמל.

לאחר כמה ימים במלון עברו להתגורר "בבית הייאס" וכמובן שלא יכלו לארח שם חברים. כל העיר המתינה למסיבת הכרות שם תוצג רות בפני החברה ככלתו העתידה של גדעון שכבר בשנת 1953 נבחר לכהן כיו"ר מועצת הפועלים בעיר. רות התלבשה במיטב בגדיה אך שכחה שבבאר שבע של אותן שנים לא היה אור ברחובות וחסרות היו מדרכות. היא החליקה לביצת חורף וגדעון נשא אותה על כפיים למסיבה כולה נוטפת בוץ. החוגגים נאלמו דום וכך זכרו את בת התפנוקים שעברה את מבחן הכניסה לחברה הבאר-שבעית. כטירונית בחיי החברה בעיר, הכינה בהזדמנות אחרת כיבוד עבור מסיבה למוזמנים בביתה רק שכחה שבעיר לא היה מקובל אז לוח זמנים וכל אחד בא מתי שבא והלך מתי שרצה. עד 11 המתינה בוכייה - איש לא בא. הוברר לה שהמוזמנים החליטו לנסוע לדימונה שם מופיעה "חבורת האש" בקומזיץ ענק. רות וגדעון הצטרפו לחבורה וירדו אף הם לדימונה. חצי לילה חיפשו את החבורה שכלל לא הופיעה שם. בשלוש לפנות בוקר חזרו מותשים ודפקו על דלתות משפחה מהחבורה בתביעה שהגברת הישנה שנת ישרים, תקום ותכין להם קפה מר "הכי טוב בבאר-שבע". והיא קמה והכינה והצחוק היה עד לב השמים. כאלה היו ימי אמצע שנות החמישים בעיר ואל סגנון זה, ישראלי חצוף, גס אך ישיר ואוהב הייתה "הגברת מפריס" צריכה להסתגל במהירות.

עד להיכרות עם גדעון לא ידעה רות שיש מושגים כמו "בורגנות" "מעמד פועלים" "סוציאליזם", שאנשי ההסתדרות השתמשו בהם באופן יום-יומי והאמינו בהם. היא החלה ללמוד את משמעות המושגים האלה לעומק יחד עם התבוננות בחיי העולים החדשים, חסרי המקצוע והעבודה, המחפשים בעיר את כל שהותירו מאחור. חוש הצדק, או יותר נכון איך לעשות צדק עבור הפועלים הללו, התחדד בקרבה. רות החליטה לשכוח את סממני "הבורגנות" בחייה, הבלט, הפסנתר הביגוד המהודר והחלה להתמסר, יחד עם בעלה, לטובת שינוי מצבם החוקי-משפטי של העובדים ויצירת הביטחון התעסוקתי/סוציאלי עבורם. עם זאת לא נשכחה הרומנטיקה בין השניים. גדעון נהג לשיר לה שיר אהבה שביטא את היחסים המעמדיים התוך משפחתיים שלהם: "על שפת הים בבת גלים/ שם זוגות מטיילים/ שניהם עומדים שניהם בצל/ היא בורגנית והוא פועל/ פועל אומלל פועל מסכן/ אותה אוהב והיא גם כן".

פרשת בניית הבית המשפחתי בבאר-שבע מדגימה יפה את סגנון החיים המתאים ליו"ר מועצת הפועלים כפי שציבור העובדים ציפה ממנו וגדעון מצידו, לא העיז לשבור את הכללים. תחילה, כפי שאמרנו גרו בני הזוג "בבית הייאס" בשני חדרים ללא יכולת לארח או להגדיל את המשפחה. אחר כך ביקשו להתקרב מעט אל המשפחות המובילות בעיר ורכשו מגרש קטן ליד מגרשי ראש העיר, מנכ"ל ים-המלח וחשובים אחרים. רות העלתה רעיון לבניית "וילה" אך כמובן שגדעון התנגד מחשש "מה יאמרו" והציע להציב על המגרש הקטן, אזבסטון על גלגלים. רות נבהלה וסירבה. היא סירבה להיראות "פועלית" רק משום התפקיד שמילא בעלה. לבסוף שכרו דירה קטנה בבית היחיד שהיה אז על 3 קומות בבאר-שבע. הפשרה שעשו אפשרה לגדעון לשוב ולתמוך בכל ליבו בתביעות לטובת הפועלים. רק לאחר שנולדו הבנות, ולאחר זמן רב, עברו "לרסקו" וקנו וילה צנועה מוקפת בגינה.

בימי שהותה בבאר-שבע התפקד בן-גוריון (שהיה אז בשדה בוקר) לסניף מפא"י בעיר. מה רבה הייתה ההפתעה שבבחירות לסניף הוא הגיע רק במקום השני. בן-גוריון שכח ורות למדה, שהבחירות בסניף באותן שנים נערכו על-פי המוצא העדתי. חבר מפא"י וינר, גייס לסיעתו את הרומנים ועשה עסקות עם עדות אחרות (המרוקאים ועוד) וזכה במקום הראשון. כששמעה זאת פולה הגיבה בקוץ'-מוץ' האופייני שלה לגבי סיכוייו של גדעון להיבחר לראשות המועצה וטענה שגדעון התחתן עם מצריה ("מזרחית") ולכן סיכוייו יותר מטובים. רות חיפשה עבודה כמעצבת. תחילה באזור לבסוף החלה לעבוד במפעל "חרסה" כעוזרת לאמן נחמיה עזז והתמחתה בעיטורי כדי חרס. במפעל נפגשה עם תופעות "הביורוקרטיה" הישראלית, עם הגזענות וההתנשאות כלפי העולים החדשים והחליטה לסייע בפועל לעולים. היא הקימה עם חנה למדן וניהלה את מפעל "המשקם" שסיפק עבודה (5 שעות ביום) לנשים רוקמות בסגנון תימני וכן לגברים שארגו שטיחים פרסיים על הנול. העירייה העמידה לרשותה מבנה מוזנח בקצה העיר (2 אולמות) על גבול המדבר. העובדות למדו לאט-לאט להעריכה "ומגברת גדעון" היא הפכה לרות. רק אז הבינה כי נוצר קשר של אמת בינה לבין 40 הפועלות במקום. התוצרת שווקה לחניות "ויצו" במרכז ובצפון שמכרו תוצרת הארץ בעיקר לתיירים. המעורבות במפעל ובחיי הפועלות כמעט עלתה לה בחייה. בעת מאורעות ואדי סאליב בחיפה (1959) היו גם מספר מחאות אלימות בבאר-שבע. למפעל "המשקם" הגיעו בריונים שרצו להכותה ולעשות בה שפטים כנציגת "האשכנזים העשירים". למזלה, אחת העובדות, שבנה היה בין התוקפים, נעמדה בינם לבין רות והגנה עליה בגופה. הבריונים עזבו את המפעל ורות הוסיפה ללמוד על המתח הגואה ביחסי העבודה בארץ של מהגרים. רות אף פתחה בהמשך מפעל נוסף בדימונה אולם אז החליטה לשנות את קו חייה.

רות תמיד ביקשה ללמוד באוניברסיטה והתלבטה בין כימיה ופיסיקה לבין אמנות והיסטוריה. בעת שגדעון נבחר לכנסת הרביעית, הוא עבר לירושלים והיה חשש כי משרד עורכי הדין שלו ייסגר. רות החליטה לעבור עימו לירושלים וללמוד משפטים על-מנת להמשיך ולשמור על הפרקטיקה המשפטית שלו. בשנות השבעים קבלה תואר ד"ר למשפטים כאשר עבודת הגמר שלה נעשתה בהנחיית יצחק זמיר. בשנים 1990 - 1991 כיהנה כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומשנת 2000 היא במעמד של פרופ' אמריטה. רות בן-ישראל היא כלת פרס ישראל למשפט עבודה (1981) וכלת פרס מינקוף למצוינות משפטית (2000). בשנת 2001 זכתה בפרס ישראל לחקר המשפט. בשנת 2005 החליטה על תפנית בחייה ועברה למסלול יצירה שעיקרו: איור, ציור, כתיבה, עיצוב וריקוד אמנותי. היא הספיקה עם זאת לשמש כיו"ר מועצת המוזאונים; זכתה באות יקיר תל אביב; הוציאה את ספרה (באנגלית) ובו איורים ממוחשבים לסיפורי התנ"ך; שימשה כיו"ר הוועד המנהל של מרכז סוזן דלל ובשנת 2014 החלה לפרסם בלוג אוטוביוגרפי בשם "הגדת רות" שבהמשך יצא כספר.

רות וגדעון פיתחו תיאורית חיים מעניינת ביותר. לדידם כל מספר שנים על האדם להחליף כיוון בעסקיו, ביצירתו ובאורח חייו. מהלכים אלה ישמרו על רעננות היצירה ועל כוחה לשנות. משום כך עזבה רות באופן פתאומי קרירה משפטית מזהירה ופנתה לכיוונים אחרים בתכלית: תחילה למדה לאייר באמצעות מחשב (בכיתה בה ישבו כל התלמידים בגיל נכדיה) ואחר כך איירה את סיפורי התנ"ך וספרי ילדים באיורים מרהיבים. לאחר כמה שנים פנתה לעבר המופע האמנותי-בימתי והשתתפה במופעי ריקוד ותנועה וזאת כשהיא כבר מעל גיל שבעים. שיטוט סבלני במרשתת ובבלוג שלה (שכבר לא פעיל), יציג בפני המתעניין את הישגיה המדהימים בתחומים אלה. בערוץ היוטיוב ניתן לצפות בראיון שקיימה עם דן מרגלית בו היא מספרת על עקרונות "תפיסת ההשתנות בכל גיל" וכן הרחיבה על קורות חייה. מומלץ ביותר.

ממד חדש להסכם הקיבוצי, 1976. ההסכם הקיבוצי: חקיקה, פסיקה ופרשנות, 1977. דיני עבודה: פרקי הוראה, 1981. השביתה, 1987. דיני עבודה בישראל, 1989. שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, 1989. דיני עבודה, 2002. שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, 2003. מי מפחד מהגיל השלישי (עם ג' בן-ישראל), 2004. ביטחון סוציאלי, 2007. הגדת רות, 2017. וכן עשרות מאמרים בעיתונות ובכתבי העת המשפטיים בארץ ובחו"ל וכן ערכה בתקופות שונות ביטאונים של מערכת המשפט בארץ.