אם ישנו מי שעדיין חולם לתומו שהיחסים בין טורקיה לישראל עלו סוף-סוף על דרך המלך, בעקבות הסכם הפיוס שנחתם ביניהן - דאג הנשיא
ארדואן להבהיר שאין שום סיכוי למימוש החלום, באשר ישראל מצטיירת בעיניו כמדינה בעלת מדיניות גזענית כלפי הפלשתינים היושבים בגדה..
וזו, כמובן, בדיוק הסיבה שארדואן מתייצב בגלוי לצידו של המאבק הפלשתיני, וקורא בתוך כך גם לאזרחי ארצו ולמוסלמים בעולם להביע תמיכה "במאבק הצודק הזה", ולדחות על הסף את הכיבוש הישראלי בירושלים, שבו הוא רואה "עלבון לעולם המוסלמי".
כך או אחרת, ברור לעין כל שבשדרוגו החדש, כשולטן כל-יכול, מתגלה ארדואן, עוד יותר מתמיד, כשליט איסלמיסטי, חסר כל פשרות, כשישראל בעיניו היא שטן מהלך, שצריך חיש מהר לעוקרו מן השורש.
כל זה אינו מונע מישראל להמשיך ולהתייצב בגלוי לצידו של ארדואן, ככל שהדברים אמורים במאמציו המתמשכים להכחיש את רצח העם הארמני בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. אין זאת אלא התרפסות מבישה מצד "החלונות הגבוהים" כאן, שנועדה לרצות, כביכול, את השליט הטורקי, ושמקורה באשליה, חסרת כל בסיס - שאם לא כן, הוא עלול, כביכול, לשוב לסורו באיבה שהפגין כלפי ישראל.
ללא אשליות
ישראל משלה אך לשווא את עצמה שהסכם הפיוס, שנחתם לא מכבר, יחזיק מעמד ויניב גם פירות. אחרי ככלות הכל יש לזכור, כמובן, שהשולטן הטורקי רואה את עצמו נאמן ללא סייג לעולם האיסלאם, ובעולם שכזה ישראל היא מוקצית.
ושלא יהיו אשליות אף לרגע אחד. הכתובת נמצאת כבר מזמן על הקיר, ומלבד הסכמי סחר ותיירות - אין שום סימן לקירבה בין שני הצדדים. עם זאת גם מובן מאליו שארדואן עושה הפרדה ברורה בין האינטרסים שלו, המשרתים אותו מן הסתם בינתיים, לבין השקפת העולם שבה הוא דוגל כמוסלמי גאה וקיצוני להחריד.
הגיעה, לפיכך, העת שישראל תתנער מאשליותיה המתוקות, שתלמד את הלקח, ושסוף-סוף תפנים שהיחסים עם הטורקים הם מראש אבודים, כל עוד ארדואן רוכב על הסוס. ומאחר שהסיכוי למיטוט שלטונו בעתיד הקרוב הוא אפסי - צריך כמובן, בלית ברירה, להשלים מיידית עם מר הגורל.
