ב-14 במאי 1948 זה קרה.
דוד בן-גוריון עמד על שתי רגליו במוזאון תל אביב, בשדרות רוטשילד, והקריא את מגילת העצמאות. הוא לא ביקש ליפות את הדברים. ההכרזה דיברה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הזכות לבוא בשעריה ניתנה רק ליהודים. לא דובר בה על גבולות. הבית הלאומי של העם היהודי עמד להיות מוקם בארץ התנ"ך על כל חלקיה. הערבים, תושבי המדינה היהודית, הוזמנו להשתתף בבניינה, כאזרחים שווי זכויות, אבל הם היו עסוקים באותה העת - ומאז הם לא שבתו ממלאכתם - בניסיון למוטט אותה.
וכעת מבקשים בכנסת לעגן בחוק את העקרונות המרכזיים המופיעים באותו מסמך נפלא שעוצב כמעט עד לרגע האחרון - ואני לא בטוח שיש צורך אמיתי בכך. בזמנו, האזנתי לדברים ששודרו ברדיו - אבל הייתי צעיר מכדי להבין את משמעות המילים מעוררות ההשראה. מיליוני יהודים הקשיבו להן בכל העולם. למחרת, כבר הטילו מטוסים מצריים פצצות על עירי האהובה. בבתי הספר לא הופץ המסמך בידי המורים ורק כשבגרתי, עלה בידי לשים יד על מה שהקריא בן-גוריון לפני כניסת השבת ולא מצאתי בדברים אפילו פגם אחד. לא בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שתשמש כביתו הלאומי של העם היהודי, ולא ביסודות שעליהן היא תהיה מושתתת. הגבולות לא נקבעו בהכרזה על הקמת המדינה - וטוב שכך נהגו הוגיה - ולכן הדברים התפרשו מאליהם. מנסחיה של מגילת העצמאות גרסו שכל ארץ ישראל, לא רק חלקה המערבי, צריכה להיות חלק מן המדינה היהודית.
הערבים, כזכור, דחו את ההצעה של האו"ם להקים מדינה משלהם - והסוף ידוע. אין להם היום מדינה - וככל שזה יהיה תלוי באנשים החושבים כמוני לעולם לא תהיה להם. לא בשטח שבו הם רוצים להקים אותה. הפתרון, אם בכלל אפשר לדבר על פתרון, צריך להיות מעבר לירדן. העם היהודי ויתר, מאונס, בשל מניפולציות מסריחות של הבריטים, על החלק הזה בארץ ישראל, ולשם צריכות להיות מועדות פניהם של הערבים המתגוררים ביהודה ובשומרון.
וחשוב לזכור: מלחמת התמיד שהערבים כופים עלינו, מאז שנים רבות מאוד, הרבה לפני מעמד ההכרזה על הקמת המדינה היהודית, תבוא לידי סיום רק לאחר שהם יבינו ש"קיר הברזל" שעליו דיבר זאב ז'בוטינסקי במאמריו הפנומנאליים הרבה לפני שחזון המדינה היהודית קרם עור וגידים, אינו ניתן להבקעה.
ולמזלנו, הן מי שעמד אז בראש המדינה והן אלה שנשארו באופוזיציה לאחר הבחירות הכלליות ראו עין בעין את מה שיש לעשות לאור העקרונות שנקבעו במסמך המכונן של המדינה היהודית.
מנחם בגין היה נאמן לחלוטין לאלה שנבחרו לשרת בממשלה, מה שקשה לומר כיום על מי שיושב על ספסלי האופוזיציה.
אינני רוצה להזכירם בשמותיהם, כדי שלא לטפח את סיכוייהם להיבחר שוב, אבל יש חברי כנסת שטוב שלא היו כמותם באותן שנים של התנערות מהאפר שנשאר בכבשני המוות לטובת שיכרון החושים שליווה את הקמת המדינה היהודית. הם בוודאי היו מסתייגים מן הדרך שבה נוסחה מגילת עצמאותו של העם היהודי.
ועוד זאת: הדרך לתקומה מלאה של העם היהודי בוודאי שאיננה עוברת דרך ביזויו של האחר - ו
מיקי רוזנטל ללא ספק יודע למי הכוונה - ורמיסת הכבוד הראוי לממלכתיות היהודית המתחדשת.
