מהפך

זה לא היה רק "מהפך", כהגדרתו השנונה של חיים יבין בשידור הטלוויזיה על תוצאות הבחירות לכנסת, במוצאי יום 17 במאי 1977. זו הייתה מהפכה, מהפכה אך ללא אלימות. לא אחת מציין שר ההיסטוריה את העיתוי הנכון, לשון המעטה, כאשר האדם הנכון נמצא במקום הנכון, או בנסיבות הנכונות. אבל בחודש מאי ההוא היו שני אישים, לא אחד, שהיו שותפים למהפכה. שותפים - אך לא במעמד פוליטי שווה: מנחם בגין ויצחק רבין, המנצח והמפסיד. שני אלה, כה שונים באופיים ובודאי חלוקים בנושאי מדיניות, חוללו כמעט-נס, כאשר כס השלטון של האחד, של המערך, עבר ללא דופי לבעלותו של המנצח בבחירות, מנחם בגין. רבין העביר את ההגה לידי בגין, במחווה שהייתה הולמת חילופי שלטון בבריטניה, אם-הדמוקרטיות, כמעשה פוליטי שיגרתי, כמו שהמפלגה השמרנית עוברת לאופוזיציה לאחר מפלה מידי מפלגת הלייבור, או להפך. אבל בישראל, חילופין אלה, היו לעניות דעתי ציון דרך היסטורי שעדיין לא עמדנו על משמעותו: ב-17 במאי מצא שר ההיסטוריה כי מדינת ישראל ראויה לתעודת-בגרות בתחום תורת המשטרים, או ליתר דיוק, בפרק הקרוי "דמוקרטיה". למרות שנות השינאה, היריבות החריפה, ידעו השניים למצוא מיד את מקומותיהם כפי שפסקו פתקי ההצבעה ב-17 במאי, 1977. באותם הימים הייתי הכתב המדיני של הטלוויזיה הישראלית, אז הערוץ היחיד שהופיע על המרקעים. יומיים-שלושה לאחר ה-17 במאי, הגעתי אל דירתו של ראש הממשלה המיועד, מנחם בגין, בטרם הקים את ממשלתו. בגין התיישב על כורסה. רעייתו עליזה השקיפה על בעלה, ועלינו, ביושבה ליד השולחן בחדר המטבח. בפיה, הסיגריה הנצחית. מי היה מאמין כי ראש הממשלה לעתיד הקרוב, מתגורר בדירה כה צנועה שאף לא הייתה בבעלותו: אם תרצו, זה היה המנהיג שהגיע ממחנה של מהפכנים, הישר אל המטרופולין הסוער. בראיון שהעניק לי, הביע בגין את שאיפתו להחיל את חוק ישראל על חבלי יהודה ושומרון, אף כי הצגתי בפניו, בראיון, את עמדת ארה'ב אז (והיום), המתנגדת לתנועת ההתנחלות. "אז נסביר להם", כך נימק בגין בפני את כוונתו המדינית, הזאת. הייתה במילותיו אלה, בתשובה לשאלתי, נימה קלה של התרסה, הן כלפי מראיינו והן כלפי המימשל בוושינגטון. ואחר כך, החל במעשה המרכבה של הממשלה החדשה. כעבור חודש ימים, הוצגה הממשלה בכנסת, להצבעה המאשרת את כינונה. מן היציע בכנסת, התבוננתי בנעשה, לא באולם המליאה אלא ביציעי האורחים. ראיתי על פניהם של כמה רוויזיוניסטים וותיקים, "חרותנ'קים", את ההתרגשות, את הדמעות. הבינותי היטב לתחושותיהם: הרי רבים מהם לא האמינו כלל למילותיו של אביהם הרוחני-הפוליטי, ז'בוטינסקי: "אלוהים לשלטון בחרתנו". וזה קרה, אפילו בימי חייהם. לא פחות חשוב: זה קרה בחייה של המדינה הצעירה: 29 שנים לאחר לידתה. מי היה מאמין, אז!