עסקת חילופי השבויים עם חמאס, אם היא אכן תקרום עור וגידים, כרוכה בדילמה קשה וכואבת: האם יש צידוק לשחרורם מן הכלא של רבי-מחבלים ורוצחים תמורת החזרתן של גופות חיילינו, שנחטפו בזמנם על-ידי ארגון הטרור?
כך או אחרת, לית מאן דפליג, שהדברים אמורים בהחלטה אכזרית, שאם בסופו של דבר תתממש, היא תתפרש ככניעה לחמאס. אלא שזה המוצא היחיד מהסבך, לפחות מבחינה מוסרת וערכית של מי שמחויב לפדיון שבוייו.
ניסיון העבר כבר הוכיח לא פעם שעסקה נוסח זו שהזכרנו לעיל, הצטיירה לא אחת כהישג לחמאס וכהפסד, לכאורה, למדינת ישראל. אלא שכך או אחרת, זו ברירת המחדל, ונצטרך להשלים עם בליעת הצפרדע.
המחיר הוא כבד - אין בכך שום ספק, אבל בסופו של דבר הוא ממש הכרחי. אחרי ככלות הכל יש לזכור שמדינת ישראל כבר בלעה צפרדעים שכאלה ונאלצה לא אחת לבצע עסקות מורכבות ומטרידות של חילופי-שבויים עוד משחר-קיומה.
אסטרטגיה
העובדות המרות מוכיחות בעליל שבכל עסקה שכזו שבוצעה, הייתה תמיד ידו של הצד השני על העליונה, לפחות על-פי בחינה מספרית, וכבר היו דברים מעולם כאשר חטוף ישראלי אחד שוחרר תמורת שחרורם של אלף מחבלים.
ואם אין בכך די, הרי שבמרוצת הזמן הפכה חטיפתם של חיילי צה"ל בידי החמאס:מטקטיקה ברורה לאסטרטגיה ממש. המניע והצידוק הפלשתיני לתכנון ולביצוע עוד ועוד חטיפות קשור, בסופו של דבר\ לשחרורים הקודמים של המחבלים תמורת חטופים ישראלים, או תמורת גופותיהם.
אז אולי צריך יהיה לחרוק שיניים ולהשלים עם רוע הגזירה, אבל ישראל לא תשכיל לעולם לצאת מן המבוך הזה כשידה על העליונה. בכורח המציאות המרה נגזר עליה להסכין עם המצב המביך הזה כגזירת-גורל, אך שהיא יודעת להתמודד איתו תמיד כראוי. מכל מקום, עבור שחרור גופותיהם של סמ"ר
אורון שאול וסגן
הדר גולדין חייבת ישראל לשלם כל מחיר.
