מפלגת העבודה בעיניים או תחיית המתים?

אודה על האמת ולא אבוש לא האמנתי כי אבי גבאי יעשה זאת. לא האמנתי, כי איש צעיר לימים, זה, שאינו בשר מבשרה של מפלגת העבודה - החסר כל ניסיון פוליטי של ממש, להבדילו מניסיון עסקי וניהולי רב (למעט כהונה קצרצרה, כשר לענייני איכות הסביבה בממשלתו הנוכחית של בנימין נתניהו, מטעם רשימת "כולנו" של משה כחלון), יצליח לגבור על הממסד המפא"ניקי-האשכנזי הוותיק, הדשן ומדושן עונג מעצמו. לא האמנתי כי הדינוזאורים, הספונים מעשה של יום ביומו אלי כוסות התה עם הלימון שלהם, יניחו לגבאי זה לחדור אלי תוך ועומק מצודתם המוגנת ומאובטחת מחדירת זרים. לא האמנתי - ולמען האמת, איני מאמין, גם עכשיו כי דינוזאורים אלה, מרופדי הפנסיות השמנות, המובטחות להם, ביום פקודה, יאפשרו לגבאי זה להנהיג אותם. לא האמנתי למען האמת, איני מאמין, גם עכשיו כי דינוזאורים אלה, אשר אינם מדירים רגליהם וידיהם, גם מהנאות חיים שוטפות וקבועות, מכוח ובשל היותם הממסד המפא"יניקי המסואב, השנוא עליי, כל כך יניחו לגבאי זה לקרוא תיגר עליהם ולהיות אבן הראשה שלהם. מודה אני ומתוודה, כמו-גם מכה והולם על לוח ליבי. טעיתי בו, בגבאי זה. עוד ביום שישי האחרון, ביושבי כמו בכל סוף שבוע, ב"שולחן המשוררים" שלנו והפעם בהרכב חסר ומצומצם של רני יגיל, דוד ברבי ואני - הבעתי ספקות כבדים, באוזני דוד ברבי, אם אומנם יצליח אבי גבאי "לכבוש המלכה מבית". דוד הפעיל חודשים רבים, מטעמו ולמענו של אבי גבאי ניסה להדביק אותי בהתלהבותו. "תבין", אמר הוא לי, "מדובר באדם מוכשר, מחוץ למערכת הפוליטית וצריך לתת לו צ'אנס". גם רני איש מפלגת העבודה שורשי, הנטוע עמוק, עמוק במורשת הסוציאלית של מפלגה זו, שדומה עליי היא, עצמה שכחה, כי זו מורשתה, תמך בדוד ובמתו צ'אנס לדור חדש. באנחה כבדה אישר הוא טענתי, כי הדור הוותיק, ימנע מאבי גבאי, מלעשות במפלגת העבודה, כשלו. והנה זה קרה. בניגוד לכל הסיכויים, הצליח אדם אלמוני, למחצה חסר כל עיגון בתוככי מפלגת העבודה לכבוש אותה, כשהוא נישא על גבי גלי אהדה של בוחריו. אין לי כל ספק, שלו לא היה מדובר בפריימריז פתוחים, הרי עמיר פרץ איש הממסד והמנגנון, היה גובר עליו בנקל. גם כך, היה המאבק בין שניים אלה קשה למדי ואבי גבאי גבר על עמיר פרץ בהפרש קטן. אבל בפוליטיקה, כמו שאומרים בפוליטיקה, קובעת השורה האחרונה. אני קורא הדברים שכתבתי, עד כה. שב, קורא אותם, מחדש, בשנית ובשלישית ואיני מאמין למקרא עיניי. אני, שאבי המנוח, ימתקו לו רגבי עפרו, עלה ארצה, לבדו, בשנת 1935, מאוסטריה, במסגרת תנועת הנוער הציונית "בלאו-וייס" ושנמנה על מקימי קיבוץ מעיין-צבי, עוד במיקומו הקודם, לידי חדרה, מתייחס אליהם, כמי היכול להבין אותם? אני, שאחזתי בידיי פנקס קופת חולים אדום של ההסתדרות שקיבלתי בזכות ובשל ירושת אבות, מאבי המנוח שהשתייך "אליהם" והיה חבר קיבוץ "שלהם" כמי שכפאני שד, מדבר עליהם ועל ענייניהם, כמי שמעוניין בטובתם הם? אני - שתיעבתי, בכל לבי, אחי אבי (ושמעולם לא ראיתי בו דודי!), שבזמן שאבא חירף נפשו למות בשירות הבריגדה היהודית, בשש שנות קיומה של מלחמת העולם השנייה, נמנה על מקצת האחוזים שהקצה הקיבוץ שלו למפלגה ועשה קריירה פוליטית שסיים הוא אותה, בתפקיד מבקר ההסתדרות, מתייחס אליהם, כבשר מבשרה של ארץ? חכו רגע. אני צריך הפסקה. אני צריך לנשום, לרגע קל, מחמת קוצר הנשימה שהתובנה החדשה הזו גורמת לי. עכשיו, יכול אני להבין - ולו גם, במקצת האובססיה המטורפת הזו שיש לו, לחברי, יורם מעודה ודחיית כל דבר שצבע צהוב לו. עכשיו, יכול אני להבין - ולו גם, במקצת - האובססיה המטורפת הזו שיש לו, לחברי, יורם מעודה, הרואה עולם ומלואו, אך ורק דרך הדגל והצבע האדום. אני שייצגתי בעבר תנועת "תכלת לבן" בהסתדרות, בימי יעקב שמאי ז"ל ודוד לוי יבדל"א, בשורה של עימותים משפטיים חריפים ותקיפים, אל מול המפא"יניקים האלה תוך שאני מאלץ אותם להכיר בעקרונות שוויון, הזדמנות שווה, אי-הפליה ועוד, שלא נחשבו לחזון נפרץ אותם ימים, בקרבם - מוכן לשבת לצידם, תחת לשבת אל מולם? כל הכבוד לך, דוד ברבי, עשית בי מלאכה יסודית. גם אתה, רני יגיל, אין מקומך נפקד, בתחום עשייה זו. אל תטעו בי, חלילה וחס, ולו, גם לרגע. לא חציתי קווים ולא עברתי שורות. תפישה אופורטוניסטית, בכלל ואנשים דוגמת הדיפולמט הצרפתי, שארל-מוריס דה טליראן-פריגור או משה דיין, בפרט, לא היו - מעולם דמות חיקוי עבורי. עודי זוכר והיטב כיצד התחלחלתי כשמשה דיין עבר שורות, כמו-גם חצה קווים, בתקופת כהונתו של מנחם בגין, כראש-ממשלה, הסכים להיות שר חוץ, בממשלתו וסירב לדרישת עמיתו, שמעון פרס, להחזיר למפלגת העבודה, המנדט שנטל ממנה. או אז הכריז דיין על עצמו כ"סיעת יחד", בכנסת ישראל. זכרו היטב מי היה משה דיין, שעה שמבקשים אתם להביא בו הלל. ומהאופורטוניזם הצרוף ועובדיו-משרתיו, דוגמת משה דיין, אשוב אלי מפלגת העבודה של ימינו, אנו. עדיין רחוקים אנו מלהתפעל - התפעלות יתרה מ"ניצחונו" של אבי גבאי, בפריימריז הפתוחים של מפלגת העבודה. אבי גבאי אינו חבר כנסת, כך שמשמעם של דברים, שעד הבחירות הבאות, אין יכול להישמע קולו בכנסת, כחבר-כנסת פעיל. לא בכדי הציע הוא, "בנדיבות רבה", תפקיד ראש האופוזיציה, ליצחק (בוז'י) הרצוג, המוכה והמושפל. כך חושב הוא, אפשר-אולי יוכל הוא לרתום, נער שמנת, צהלה זה, אלי מרכבתו ולעשות בו שימוש פוליטי שוטף, כשמשו ונושא מדברותיו, בכנסת. מהעבר השני "מחכים בפינה" לאבי גבאי, יאיר לפיד ומשה כחלון. הראשון מבין, כי הצלחתו הפוליטית של גבאי ונסיקתו האפשרית, כמטאור, בשמי הפוליטיקה החדשה, תסמל שקיעתו הוא ודחיקתו אל צד, כמועמד בלתי רלוונטי, בעליל, לתפקיד ראש-הממשלה, בו חושק הוא. השני, נושא כעס רב ותסכול על גבאי שנטש אותו והציגו ככלי ריק. לא מן הנמנע שברית אחים, כמו זו שהייתה בין לפיד ובנט, בממשלתו הקודמת של נתניהו, לא תתקיים בין שניים אלה. עם זאת, אם יבין אבי גבאי לאשורם של דברים ההזדמנות הפוליטית, החד-פעמית, שזומנה לו. אם יבין וישכיל, אבי גבאי, לפתוח שערי מפלגת העבודה לקבוצות ותנועות שנטשוה בעבר, הרי טובים ובים עד למאוד מאוד סיכויו ליצור אפקט של תחיית המתים ולהחזיר מפלגת העבודה לשלטון. בעבר, קיימת הייתה ברית היסטורית בין המפד"ל של יוסף בורג המנוח, למה שהיה קרוי תנועת העבודה. בהסתדרות היה קיים הזרם הדתי לאומי שהיה שייך לסיעת "העובד הדתי", ששאף לחינוך דתי ברוח תנועת הפועלים. בין מקימי זרם זה היו ישעיהו ליבוביץ ופרופסור בנימין זאב פרנקל. בכנסת כיהן, מטעם מפלגת העבודה, רב תנועת המושבים וההסתדרות, הרב מנחם הכהן. חובשי הכיפות נמנו על שורת חברי הכנסת של מפלגת העבודה. מאז עלה הליכוד לשלטון במהפך של שנת 1977 ועוד קודם לכן, החלו בולטים בשורותיו חובשי הכיפות לסוגיהם השונים. אם ישכיל ויצליח אבי גבאי להביא ולהכניס אל בין שורות מפלגת העבודה, ברשימתה הקרובה לכנסת, מספר חובשי כיפות, שיהפכו לחברי כנסת עתידיים, מטעם מפלגה העבודה ייצור הוא אפקט סחיפה, שיסחף אחריו בוחרי ליכוד, בפוטנציה. עבור בוחרים בפוטנציה אלה, תהיה זו ההזדמנות להצביע - אולי, לראשונה בחייהם - עבור מפלגת העבודה. כך ורק כך! מביאים שינוי תפישתי בקרב קהלים, שראו והרואים במפלגת העבודה סמואלנים והחמור מכך - שונאי דת ישראל ומורשתה, בעליל. ניפוץ תדמית זו של מפלגת העבודה, כמי המצטיירת כשונאת דת, כמו-גם פתיחת שעריה של מפלגה זו, לקבוצות ויחידים שעד כה - בחלו בה - ייתכן שתביא השינוי המיוחל, לו נזקקת - נואשות - מפלגת העבודה. שינוי מיוחל זה, אפשר שיביא לכך ויהפוך אבי גבאי, למועמד ראוי להתמודדות, ראש בראש אל מול ראש הממשלה המכהן, בנימין (ביבי) נתניהו. ימים יגידו אם אבי גבאי הינו בלון נפוח הממולא הליום או איש של עשייה המבקש - לבנות מחדש - מפלגת העבודה ולחזק שורותיה.