בתחילת השבוע הודיעה אירן, כי שיו וואנג נשלח לעשר שנות מאסר באשמת ריגול לטובת ארה"ב ובריטניה. וואנג, אזרח אמריקני וסטודנט מפרינסטון, נעצר בשנה שעברה בזמן שערך מחקר באירן, ההודעה באה יום לפני שהנשיא
דונלד טראמפ היה אמור לאשר מחדש את הסכם הגרעין עם אירן. לדעת רבים, גזר הדין ופעולות אחרות שאירן ביצעה מאז ההסכם, היו צריכים להביא לנטישת המדיניות האירנית שקידם הנשיא
ברק אובמה – כותב בניו-יורק טיימס רואל גרכט, לשעבר מומחה למזרח התיכון במחלקת המבצעים ב-CIA וכיום עמית מחקר בכיר ב"קרן להגנה על דמוקרטיות".
הטלת סנקציות חדשות על אירן בנושאים קלים, תוך אמירה שאירן מקיימת את הסכם הגרעין, מטילות בספק את האפשרות שטראמפ יילחם עבור שחרורו של וואנג. בני ערובה הפכו לכלי משחק בדו-קרב שבין אירן למערב. יש לציין, כי הסיכוי שוואנג הוא סוכן של המודיעין המערבי הם קלושים. סוכנויות המודיעין המערביות לא ישתמשו באדם ממוצא סיני, מוצא בולט ביותר באירן, כדי לגייס סוכנים.
אם כן, למה להתעקש שהוא מרגל? חלק מהתשובה נוגעת לפוליטיקה הפנימית באירן, מסביר גרכט. הרשות השופטת, שאחראית לגורלו של וואנג, מקבלת את הנחיותיה מהמנהיג העליון
עלי חמנאי. האחרון ומשמרות המהפכה ניהלו יחסים מתוחים עם הנשיא חסן רוחאני. הלה הוביל את המאמץ להגיע להסכם גרעין מול המערב, דבר שחלק מקציני משמרות המהפכה התנגדו לו. חמנאי תמך במהלך ובמאמציו של רוחאני להסיר חלק מהסנקציות, בתמורה להשעיה זמנית של תוכנית הגרעין.
הבחירות לנשיאות אירן השנה היו אכזריות. רוחאני ויריבו העיקרי איברהים ראיסי הטילו האשמות זה בזה על תפקידם בטבח במתנגדי המשטר בשנת 1988, נושא שנחשב טאבו בקרב ההנהגה. מעבר לכך, כל אחד ממתג עצמו להיות היורש של חמנאי.
לא רק שיקולים פנימיים הובילו למאסרו של וואנג. ההנהגה באירן מאמינה שארה"ב מנהלת מלחמה תרבותית נגד הסדר המוסלמי באירן. עבור חמנאי, וואנג ואמריקנים אחרים שנעצרו הם חיילים של המלחמה נגד המהפכה. מעצרים כאלו נועדו לחזק את תומכי המשטר ולהפחיד את אלו המפקפקים באחד מעקרונותיה הבסיסיים של אירן: עוינות מתמשכת כלפי ארה"ב.
רוחאני פחות מתרגש מ"מלחמת התרבות" אותה רואה חמנאי בכל מקום בחברה האירנית. הוא סבור, שיותר חופש ביטוי ויותר חופש התכנסות נחוצים לצורך צמיחה כלכלית. אבל הוא אינו דוגל בחרות אינטלקטואלית, מדגיש גרכט: כאשר סטודנטים מחו נגד הצנזורה ב-1999, רוחאני איים עליהם בגלוי בעונש מוות. בין רוחני לחמנאי יש שטח הפקר, ושניהם יכולים לראות נטילת בני ערובה כצעד לגיטימי.
ארה"ב תמיד התקשתה להתמודד עם הנטייה האירנית לנטילת בני ערובה. חיבוק ידיים או תשלום כופר מזמינים חטיפות נוספות; לתת למדינה אחרת לנהל מסע ציד נגד אזרחים אמריקניים – זו שערורייה. וושינגטון מעולם לא ניסתה עיצומים קשים באמת כתגובה לחטיפת אזרחיה בידי אירן – למשל צעדים נגד מגזרי הבנקאות והאנרגיה האירניים. תמיד נדמה היה ששיקולים אחרים ניצבים בדרך: מחיר הנפט, האירופים, דיפלומטיה גרעינית, חלומות על שיפור ביחסים. לארה"ב גם לא היה אומץ להתנהל בקשיחות מול משמרות המהפכה: הם תופסים אזרחים אמריקנים, אבל ארה"ב לא שולחת את כוח דלתא לתפוס את מנהיגיהם.
מאסרו של וואנג מלמד על הצורך בגישה חדשה, טוען גרכט. השמירה המפוחדת על הסכם שיאפשר לאירן להעשיר כמויות מסחריות של אורניום, אינה הדרך. ארה"ב צריכה להפחיד את המעמד השליט באירן – בצורה צבאית או כלכלית – ולשכנע אותו שחטיפת בני ערובה נושאת בצידה מחיר בלתי נסבל. אבל יותר ויותר נראה ברור שטראמפ לא יכופף את ידיהם של האייתולות.
