הגברת שסיפרה את הדברים הבאים כבר אינה בין החיים. באחד ממסעותיה באמריקה מטעם המגבית ו/או הבונדס הגיעה לפילדלפיה בשליחות חטיבת הנשים של המגבית המאוחדת. "נשארה לי עוד התחנה האחרונה, פילדלפיה", כתבה בעדותה – "ארוחת ערב לגברים בלבד, חטיבת-הקבלנים. הארוחה נקבעה לשעה 6 בערב במסעדת דגים מפורסמת בעיר התחתית של פילדלפיה, והגברים הגיעו אליה הישר ממשרדיהם... איש לא טרח לגשת ולברך אותי לשלום ולהציג אותי בפני האורחים. התעלמו מקיומי, פשוטו כמשמעו. למה מגיע לי העונש הזה?
...ואז הגיע רגע השיא. הזמינו את כולם להיכנס לאולם ובכניסה עמד מלצר ורשם את ההזמנות של כל אחד מהנוכחים. הבחירה הייתה בין לובסטר לסטייק. כשנכנסתי לבסוף לאולם (אני לא חושב שפינו לה דרך – א.ש.) נתגלתה לעיני התמונה הבאה: כל הגברים יושבים עם סינור קטן כרוך סביב צווארם ושקועים מאוד באכילת הלובסטר. כאן בערה חמתי עד להשחית: לובסטר בארוחה למען המגבית היהודית המאוחדת ובנוכחות אשת ראש ממשלת ישראל? איזה חוסר טעם! עד אז לא נתקלתי ולו פעם אחת באירוע מסוג זה שבו הגישו מעדן טריפה 'למהדרין'. ראיתי בכך עלבון אישי. כדי להוסיף חטא על פשע גם עלה אחד מהגברים אל שולחן-הנשיאות ובירך ברכת 'המוציא לחם מן הארץ'...".
ובכן הגברת הסגירה את עצמה: לאה רבין. הדברים פורסמו בספרה 'כל הזמן אשתו' דף 218. בהמשך, דף 225, היא כותבת: " בוקר אחד, באסיפה של קבוצת נשים בבוסטון, התברר לי שעל-פי התוכנית תופיע מלבדי גם רופאה מברית המועצות שהגיעה לבוסטון לפני כתשעה חודשים. הקשבתי לדבריה קשב רב. האנגלית שבפיה הייתה עדין עלובה מאוד. היא האריכה בתיאורים בספרה כמה קשים היו החיים בברית המועצות וכמה טובים ויפים החיים בארצות הברית. ולבסוף אמרה: ואני מקווה כל היהודים מברית המועצות יבואו הנה". גברת לאה רבין, אשת ראש ממשלת ישראל היהודית בארץ ישראל, מספרת שלחץ הדם שלה טיפס לשיא. "ואז הגיע תורי לנאום...וכך אמרתי לה: ד"ר, האם ידעת שבישראל חיכינו לך, לבנך, לבעלך? שהכנו לכם אולפן, בית ספר ומקומות עבודה ומגורים? לאנשים כמוך אנחנו זקוקים מאוד ומחכים לכם, אבל את לא באת!".
בהתייחס לקטע הבא המספר על צ'אושסקו – ראוי לציין שמדינת ישראל שילמה לרומנים כופר-נפש כדי לחלץ משפחות של יהודים מרומניה ולהביאם לישראל. לאן הגיעו היהודים האלה בסופו של דבר?
איך כל זה מתקשר לחברון, למגנומטרים, לנשות-התפילין בהר-הבית - עליהם חשבתי כשקראתי את הצימוקים האלה? אנחנו ליצנים. הפכנו במהירות שנות-דור למעשי ליצנות. הערבים רואים ומצקצקים בלשונם, לא מבינים מה אנחנו עדין עושים פה ולמה לא עוזבים בהמונינו לאמריקה. הם מתמידים בלחצם, טווים סביבנו רשת צפופה של קורי עכביש בעידודן של מקהלות הליווי משלנו, ממתינים שהלחצים יישאו המון פרי באושים. הייתה הינתקות, בריחה מלבנון, וויתור על חללי צה"ל בעזה, עמונה, מגנומטרים – ויהיה עוד יותר...
חנות המציאות
מציאות - זה מה שאתה מכתיב לאחרים. אתה עצמך יכול לחיות בכל מקום ולקרוא לו לה-לה לנד או פלשתין. אבל זה גם מה שהאויב מכתיב לך באמצעות שאר העולם ואשתו. מציאות - זה מושג שנקבע לפי הצבעת רוב, כמו בדמוקרטיות העממיות. כי מה עומק תהום ההבדל בין האו"ם לבין דמוקרטיה שכזו? ייתכן שהדיון הציבורי שמתפתח אצלנו עכשיו ב'קבלת-האחר' נעשה בשל הצורך למכור (להכתיב) את המציאות הקשה בדרכי נועם. כלומר, יש הכרח מגונה, שאסור לנו להתעלם ממנו, בבואנו לבחון את השאלה: למה וכיצד האחר חי פה, בתוכנו ועד מתי אנחנו נחיה פה בתוכו? ועדת זכויות האדם-אזרח של האו"ם, אונסקו ויונסקו, שבדרך קבע מורכבת ממדינות כמו תימן, סעודיה, לוב, סוריה, סומליה, כווית, קטר, אל-ג'זירה, סודן ועירק - כבר לא כל כך מורכבת והיא מדברת בפה-אחד. לכן עלינו לעשות מאמץ נפשי מסוים ולהכיר את האחר בשכנותנו, אפילו שהוא מתחלף עם עצמו כל הזמן. כשקפקא כתב את מסתו על חייו של גרגור סמסא – הוא למעשה החל לתאר את ההיסטוריה המודרנית של הערבים במזרח התיכון. לאחר הקדמה ארוכה שכזו אני מציע לכם סיפור פיקנטי על מהותה של מציאות במאה ה-20, כפי שהיא משתקפת אלינו מתוך מראה.
באוקטובר 1970, במהלך ביקור רשמי בניו-יורק, הציג נשיא רומניה צ'אושסקו לראשונה את רגלו בחנות כלבו. הוא כיבד הזמנה שקיבל מהנהלת 'מייסיס' לפקוד את החנות המרכזית בכיכר הראלד. צ'אושסקו נדהם, מתאר הכותב. "כמה זמן לקח להם לסדר את ההצגה הזאת? שאל כשחזר לבניין המשלחת הרומנית באו"ם.
'מייסיס' היא חנות הכל-בו הגדולה ביותר בעולם, ניסה להסביר השגריר.
אני מתכוון לזה שהם מילאו את החנות בכל הדברים שראינו שם. בסופו של דבר תפס השגריר כי צ'אושסקו סבור כי החנות נתמלאה במצרכים אך ורק כדי להרשימו, והשגריר החל להסביר את הידוע לו על 'מייסיס'.
האם אתה מנוי על סקינטאיה (הביטאון הרשמי של רומניה – א.ש.), מסייה? שיסעה אותו אלנה (אשת הנשיא – א.ש.) בחשדנות.
כמובן, חברה. כמו כל אחד.
אם כך עליך לקרוא אותו. תקרא אותו מסייה, ותלמד משהו על אמריקה. הכל כתוב שחור על גבי לבן: החנויות באמריקה אינן אלא תפאורה, האמריקנים אינם יכולים לקנות שום דבר אלא אם הם לווים כסף. אחרי שהם קונים משהו הם מפוטרים מעבודתם ואז שוב לוקחים מהם הכל. זאת הצגה מסייה. הכל כאן הצגה שנועדה להסוות את העוני, להסתיר את האופן שבו אנשים ישנים ברחובות... למחרת בבוקר, ממשיך המספר, הורה לי צ'אושסקו לצאת ולבדוק את 'מייסיס' ולחזור ולמסור לו את האמת.
את הדברים כתב הגנרל יון פאצ'פה עוזרו האישי של צ'אושסקו שערק למערב בשנת 1979 ופרסם את ספרו 'אופקים אדומים' בשנת 1987. הספר יצא לאור בהוצאת ספרית מעריב ב-1989. הגנרל הפיק בספרו גם תובנות מהלכות אימים באשר לארגון המרצחים הפלשתינים אש"ף והיו"ר המזוקן שבראשם – אבל מנהיגי ישראל בעת הנדרשת, פרס, רבין, רמון וברק – התעלמו. ליצן הוא אמן היודע מהי המציאות אבל מעוות וצובע אותה כדי להצחיק את הקהל ולהסב לו שעה של קורת רוח.
