לאחרונה נתקלתי בשתי הבטחות מפורשות של ראש הממשלה: הריסת ביתו של המחבל שביצע את הרצח "בחלמיש" (משפחת סולומון) והפעלת עונש מוות כלפי טרוריסטים, רוצחי אזרחים שאינם לוחמים. אלה באו לצד הבטחות בנושאים אחרים מצד גורמים רשמיים - שרים, פקידים בכירים, קציני משטרה, צבא ועוד. ההבטחות מקיפות תחומים רחבים של חיינו
וכבר מתקבעים בתודעה כצורה מובהקת של התחמקות מעשייה.
השיטה: תחילה מבטיחים. אחר-כך מגלים שיש מחלוקת ציבורית בנושא. מחליטים למנות ועדה אולם מבלי לדאוג שתייצג היטב את מכלול האינטרסים והשיקולים. לעבודת הוועדה ניתן פרק זמן ארוך מדי. כשהוועדה מפרסמת מסקנות והמלצות, נוצרות סביבן מחלוקות חדשות. בעקבות התפתחות מביכה זו, נעשית הבעיה אקוטית או דחופה. הרצון לבצע תהליך שקול, מסודר ושלם של קבה"ח והערכות למימוש, מתרחשים כולם בדוחק, "באפס זמן", במינימום מחשבה ומניבים ניהול ביצוע קלוקל. תרבות זו היא תרבות "זאב, זאב" במהופך,
כאשר שתי הגרסאות מוליכות לאותה תוצאה: אובדן אמון.
אירועי השבועיים האחרונים, במיוחד בהר-הבית, מעוררים שאלות נוקבות לגבי סולם הערכים על פיו אנו פועלים, טיב ההחלטות, סמכות המנהיגות, רמת הנחישות ובעיקר: האם יש מישהו בצמרת המדינית שלנו שמבין את משמעות המילה:
מדיניות לאומית? ב-30.7.17 פורסם פסק הדין לגבי ערעור
אלאור אזריה בנושא הירי בחברון; פרשה מיותרת, של הסתבכות מיותרת עם טיפול קלוקל לאורך כל הדרך ותוצאה מצערת. כשם שבפרשת הר-הבית "אכלו" מדינת ישראל וממשלתה צפרדעים, גם בפרשת אזריה כך. במקום שפרשת הר-הבית תהיה שיעור לפלשתינים מבית ומבחוץ שיש ריבון בארץ ויש ממשלה בישראל, הפכה הפרשה להוכחה ההפוכה. אחרי "הבריחה" המבוהלת מההר, באו חוסר המעש על הרצח בחלמיש, וההתגרות של אבו מאזן במתן תגמול כספי לשחקני הספסל של מזרח ירושלים, שאפשרו לו "להפחיד" את ממשלת ישראל בקטסטרופה שבדרך. שוב טעו כל החכמים והזהירים וצדקו מי שהזהירו, שזו הצגה שעיקרה סירוס מדינת ישראל בירושלים ופגיעה בתדמיתה וכושר הרתעתה.
עתה מבטיחים לנו הקצאה של 100 מיליון שקל להסדרת הביטחון השוטף בהר-הבית ובכלל זה מצלמות ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים שינטרו את הבאים ויסייעו למשטרה לנהל את הסדר הציבורי במקום.
אילו הייתי רו"מ ישראל, הייתי הופך נושא זה לפרויקט לאומי בהול. ללא רעש וצלצולים נוספים ובשיא המהירות והיעילות מבצע את השינויים הדרושים לשביעות רצונו של הגורם הממונה על שמירת הסדר הציבורי בישראל וירושלים - משטרת ישראל. לא שב"כ ולא צה"ל ולא גורם אחר צריכים לנטר או לנתב נושאים אלה, למעט אם יש להם מה לתרום בתחום התפעול המודיעין או בתחום המבצעי. צה"ל והשב"כ צריכים לספק ביטחון היקפי ומודיעין יעיל בזמן רלוונטי על הנעשה בשטחי איו"ש ועל יוזמות שליליות לישראל - לא תרחישי "פניקה". את הפניקה תנהל הממשלה לעצמה כחלק מתהליך קבה"ח של הקבינט וללא הדלפות! לשם שינוי, אולי נפתיע את עצמנו בכמה מהלכים שיתבצעו "מתחת לרדאר" ויהוו הפתעה נעימה לאזרחי ישראל כולם ולתומכיך בפרט.
אל תבטיח - יישם!
אדוני ראש הממשלה, אם אתה יודע לתפקד ללא מטה, לשכה, יועצים ועוזרים, איש אינו מכריח אותך להשתמש בכאלה. אבל אם התפקוד בלעדם אינו יעיל ואינו ראוי, פעל ללא דיחוי להשלים את הלשכה, לייצב את מטה משרד ראש הממשלה ולהסדיר את פעולת השליטה והבקרה של משרדך על הממשלה כולה.
אל תבטיח - פעל!
הטרור הפך לדרך הלחימה העיקרית של הערבים לגווניהם נגד ישראל - כל הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים באזור שותפים לכך, כך או אחרת. הדבר אינו סוד לישראלים, לעולם, למדינות המוסלמיות ובוודאי לארגוני הטרור עצמם. אף-על-פי-כן, כאשר מתבצע פיגוע טרור נגד ישראלים, עולה בכל פעם מחדש השאלה: מה עושים הפעם? כיצד מגיבים? מי ומתי מגיב? מה מטרת התגובה? מה ההסבר שיינתן למהלך ומי ינסח ויפרסם אותו? זה זמן רב מדי שישראל נתפסת במבוכה באירועים אלה, ונראית באור פתטית לאחריהם. התנהלות נכונה מחייבת מדיניות קבועה וברורה, עם התאמות ביצוע מקומיות ונקודתיות, לפי המקרה ונסיבותיו.
את עוצמת התגובה וחריפותה יש לקבוע כחלק מהמדיניות, את דרך ההוצאה לפועל - בפקודת המבצע. אם טרור הוא דרך לחימה עיקרית ומחולל האיומים והנזקים הגדול ביותר, התגובה כלפיו חייבת להיות חריפה, מהירה, נוקבת והחלטית. אין טעם לפרט כאן צעדים פרטניים. יש בחוקים הישראלים מענים רבים שאינם לביטוי בשדה היישום, כגון: עונש מוות למחבלים רוצחים. בתגובה לאירועים יש לחלק כל תהליך לשניים: מה שקיים ונראה מתאים - ביצוע מיידי; מה שחסר - תהליך השלמה קצוב בזמן.
אל תבטיח להפעיל עונש מות - דאג שימומש כחוק.
אגב, אך לא פחות חשוב:
אל תבטיח דבר בנושא השבויים בידי החמאס למעט טיפול נאמן ורצוף, אולם פעל לנצל את כל הכלים העומדים לרשות ישראל בכדי לדחוף או לאלץ את החמאס להחזיר את השבויים - החיים או המתים, בכל האמצעים העומדים לרשות ישראל, והם רבים.
בכל הנושאים הללו דעת התקשורת איננה חשובה. בדמוקרטיה דעת הציבור חשובה ורוב התקשורת כבר מזמן אינה מייצגת אותה כהלכה. ליצירת איזון רציונלי יותר בחיים הציבוריים-יהודיים-דמוקרטיים שלנו, חייבת הממשלה לשקלל נכון עיקר וטפל. להערכתי, כיום רוב הציבור עדיין אתך. דאג להמשיך זאת לטובת כולנו.
אל תבטיח - בצע!