קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של
בנימין נתניהו עם
שלדון אדלסון ו
עמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.
הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.
ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו
רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק
חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב. הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).
משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים - עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.
בעקבות דחיית העתירה על-ידי בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000, שעה שטרם הוכרע התיק שנדון בפני השופטים:
ניל הנדל (אב"ד),
אורי שהם ו
מני מזוז .
תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך
ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון
ישראל היום הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו בתקופה הרלוונטית הוא עמוס רגב הנ"ל.
יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב. ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעסקה עם מוזס. כלומר, המשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.
ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית. כלומר, לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.
ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו... ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).
בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו. אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד - כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה
בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו הייתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.
אשר לחקירת המשטרה - לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב - מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.
הנה-כי-כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה - מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי - דבר שיהיה בו לקיים, בו-זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל - בברכת בית המשפט.
במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו-זמנית תוך כפיית הצדדים לשתף עמו פעולה בדרך של מסירת רישומי השיחות וזאת ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגיה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.
עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:
-
"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון ישראל היום - עיתון יומי נפוץ ורב השפעה - מצוי על סדר-היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב-2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".
עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה היסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.
ומה אומר החוק בסוגיה הנ"ל?
סעיף 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".
נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון - תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.
מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה - נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה - שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.
מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגיה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על-פי סמכויותיו, את בירור הסוגיה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.
