1. יותר ויותר מתבררים קווי התיחום החדשים בין המחנות. מול עדר האינדיבידואלים, שכ-ו-ל-ם בו חושבים אותו הדבר וחסר למישהו לצייץ מחוץ לשורת המקהלה, ניצבים אנשי המחשבה החופשית, שאינם נכנעים לניסיון האלים של התקשורת לחנך אותנו מה לחשוב ובאיזה אופן לקיים את מצוות הזעזוע.
נשיא ארה"ב
דונלד טראמפ לא גינה את המהומות בשרלוטסוויל בנוסח המדויק שהיה משביע את רצונם של מטורפי התקינות הפוליטית. אכן, לו זה היה תלוי בי, הייתי כותב לו דברים יותר חריפים. אבל המחשבה שהוא לא מתייחס בחומרה לניאו-נאצים היא מופרכת מכל וכל (הוא שב והסביר את כוונתו) ונועדה לייצר דה-לגיטימציה לו ולבוחריו. אנחנו מכירים את השיטה היטב.
2. ככל ששבתי וצפיתי בהתייחסויותיו לאירוע, כך לא התרשמתי שדבריו היו "ההגנה הבולטת ביותר שנתן פוליטיקאי אמריקני בכיר לגזענות הגזע הלבן מאז שנות ה-60", כפי שכתב בחוסר אחריות נדב אייל ב
ידיעות אחרונות; לבטח לא היה זה "כתב הגנה לנאציזם האמריקני" כפי שהמשיך בצדקנות משוועת. אייל לא נח עד שהשווה את טראמפ לנירון קיסר(!), אותו עריץ שלפי האגדה ניגן כשרומא בערה. לא פחות. מה יקרה כשייגמרו הדימויים האפשריים, נגיע להיטלר?
מטורף ככל שיישמע, גם זה נשמע בסערת השיגעון של תקשורת השמאל. הנה
חמי שלו מאבד עשתונות בעיתון המשפחה המובסת,
הארץ: "הוא (טראמפ) העניק מתנה יקרה מפז לאוהדי הקו קלוקס קלאן ולמעריצי
אדולף היטלר". יפה, לא? הנה עוד מפרי רוחו הטובה של שלו: "נשיא ארה"ב הוא סייען של נאצים, אנטישמים וגזענים". עיינו במאמרו וראו ששלו לא הניח קללה או גידוף שלא העלה אותה על הכתב נגד טראמפ.
3. הבדיחה היא שבמשך עשרות שנים הייתה החבורה הצדקנית הזאת - שמטיפה לכולם מוסר חוץ מלעצמה - התועמלנית העיקרית של גדולי רוצחי היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה. ערפאת היה עבורם מדינאי תמים שבא לעשות שלום, בעוד ישראל הייתה האשמה במניעתו. ראשי השמאל העולמי סגדו כמעט לכל משטר זוועה שהתנגד למערב: הם תמכו בסטלין, במאו, בפול פוט, בחיזבאללה, בחמאס ועוד. עבורם, ישראל גרועה מהנאצים. כמעט בכל הפגנת שמאל בארה"ב ובאירופה - לא משנה מה מטרתה - נוכל למצוא את הנקודה האנטי-ישראלית (שהיא אנטישמיות במסווה).
נכון, צריך להילחם ללא פשרות בניאו-נאצים ולגנותם בכל דרך אפשרית, אבל עם חלאות כמו דיוויד דיוק אפשר להתמודד בקלות. הוא יישאר בשולי הימין האמריקני. לא כך עם ארגוני השמאל הקיצוני: אלה חדרו אל לב המפלגה הדמוקרטית ומכתיבים את השיח, כך שגם נבחרי ציבור הגונים אינם מסוגלים להתנגד לטמטום הזה מבלי להיקלע ללינץ' תקשורתי.
4. מה שהפריע לשמאל היה ההאשמה שגם הוא אלים. זה נכון; גם בשמאל קיימת אלימות. זוכרים את ההפגנות האלימות מייד אחרי היבחרו של טראמפ לנשיאות או בהתכנסות מדינות ה-G20? ולא רק אלימות פיזית: מי סותם את הפה למרצים שמרנים וימנים בקמפוסים - אימא תרזה? מי נלחם ברשעות ובעקביות נגד קיומה של מדינת היהודים היחידה ונגד זכותה להגן על עצמה מול אויביה - הקו קלוקס קלאן, או שפע ארגוני השמאל המסתווים מאחורי זכויות אדם מעורפלות שמשמעותן זכויות לכל חוץ מליהודים?
הנה הכלל: כשפונים לכל עבר ורואים יישור קו ואחידות רעיונית המאלצים אותנו לחשוב כך ולא אחרת ומסים לכפות עלינו דרך יחידה לראיית המציאות - דרושים אנשי אמת שיילחמו במכבש התודעתי הזה ויציגו חלופות רעיוניות.
5. קשה להאמין לזעזוע המוסרי שעטף אותנו מכל עבר. לא ראינו אותו במקרים אחרים, למשל כשברק אובמה התייחס לפיגוע בהיפר כשר בצרפת שבו נרצחו יהודים כ"ירי אקראי על חבורה של אנשים". מה זה היה, אם לא סלחנות תקינה פוליטית כלפי רצח אנטישמי? הייתם מתארים שער דומה לזה שראינו אתמול בידיעות אחרונות עם הכיתוב החלול "הבושה"? לא מהם נקבל הכשר מוסרי. חכמינו לימדו: קשטו עצמכם לפני שתקשטו אחרים.
