קריאת הקרב של ח"כ
דוד ביטן - יו"ר הקואליציה מהליכוד, כנגד אלפי המתפקדים החדשים של הליכוד, החפצים לשנותו רעיונית, היא אומנם במקומה. כלפי חוץ הרי שקריאתו של ביטן ניראת אנטי דמוקראטית בעליל אבל עלעול קטן בפרשה מגלה שבעצם מי שחפץ לנפץ את "קוויה האדומים" של הדמוקרטיה ה
מפלגתית בישראל הם אותם אלפי המתפקדים החדשים. אין לתמוה על דברי אלא פשוט לבדוק האם אין כאן ניסיון אנרכיסטי לנצל בציניות את המושג "דמוקרטיה" עד כדי פירוקו לגורמים וניצולו לשם מרמה. כולנו יודעים וזוכרים דוגמאות קשות כאשר גורמים טוטליטארים ניצלו את הדמוקרטיה לעצם עלייתם לשלטון ואח"כ הביאו למות הדמוקרטיה, והוצאתה מחוץ לחוק. דמוקרטיה איננה רק שיטת בחירות פתוחה שבה הרוב תמיד מנצח את המיעוט אלא שבשיטה הזו ישנם מחנות רעיוניים ברורים ושונים, כאשר חשובה ביותר ידיעת הזהות הרעיונית העומדת לבחירה ולאוו דווקא עניין הסתרה הרעיונית לשם כיבוש הרוב.
קבוצה מוגדרת וברורה חדרה לליכוד והיא איננה מסתירה כלל שמטרתה לשנות את הליכוד מבחינה רעיונית. בשפה הרפואית היו קוראים לכך "חיידק טורף". זכותו של כל גוף להתגונן מפני חיידק פוליטי כזה, ובמיוחד מפלגת שלטון. אבל את הגלגל לא המציאו אותם מתפקדים חדשים לליכוד, הגלגל הזה הומצא שנים רבות קודם לכן ובהגהה
המרכסיסטית הוא נקרא: "אנטריזם". מיום עליית הקומוניזם, ובמיוחד ביסוסו בבריה"מ לשעבר, דאגו ראשי ה"קרמלין" להורות למפלגות הקומוניסטיות בעולם לשלוח את אנשיהן אל תוך המפלגות הדמוקראטיות, ובמיוחד הסוציאליסטיות שביניהן, כדי להשפיע מבפנים לשם אוריינטציה מרכסיסטית, ובמיוחד על אוריינטציה פרו סובייטית במאבק המעצמתי בין ארה"ב לבריה"מ. עם השנים הועתקה השיטה הזו גם לחלקים נרחבים של הפוליטיקה העולמית והשתמשו בשיטה הזו - להכניע את היריב הרעיוני על-ידי "סוס טרויאני" אידיאולוגי, גם מפלגות ותנועות מהעולם הדמוקרטי של המרכז, ואף מזה הפשיסטי של הימין העולמי. תוך השנים לבש המושג הזה שתי שיטות: 1. השיטה הראשונה והמקורית - לשלוח יחידים מטעם תנועות לתנועות אחרות כדי לשנותן עבור השולחים. 2. השתמשו בשיטה הזו גם יחידים וקבוצות שרצו לקדם את מעמדם ו/או רעיונותיהם בקבוצות גדולות אך עשו זאת עבור עצמם ולא עבור גופים חיצוניים. עם השנים כמובן שהשיטה הזה הזו עברה לישראל.
האנטריזם כשיטה רעיונית - ארגונית
הרבה צורות לבש ה"אנטריזם" הפוליטי בישראל - משני הכיוונים, ה"אנטריזם" האישי (להשפעה פנימית ולהתקדמות אישית) וה"אנטריזם" החיצוני (כקבוצות שתולות לשנות את הקבוצות האחרות). היו ימים שמפלגות בישראל בדקו בקפדנות כל מתפקד, ובאותן השנים באמת הייתה החדירה קשה לקבוצות ולמפלגות הפוליטיות המרכזיות. ה"אנטריזם" - באותה תקופה, נעשה בעיקר על-ידי השמאל הלא ציוני והאנטי ציוני, כאשר הללו שלחו את נציגיהם לתוך גופי ומפלגות שמאל ומרכז ציוניות כדי להשפיע מבפנים על הקו הפוליטי שלהן לזוז שמאלה יותר. ה"אנטריזם" היה חלק בלתי נפרד מהרעיוניות המרכסיסטית, הן המרכזית-סטליניסטית, והן של הקצוות הרדיקליים יותר כמו הטרוצקיזם, וכך לא הייתה בעיה לקומוניסטים של מק"י (ואח"כ של רק"ח) ולקומוניסטים השמאליים יותר לחדור לזרמים ציונים-שמאליים בישראל.
כך אירע למשל שבמשך כשנתיים, באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, פעל צעיר בשם דב חינין (כיום ח"כ מועם "הרשימה הערבית המשותפת"...) כמשפיע קומוניסטי מטעם רק"ח דאז, ב"חוג הנוער השמאלי" של תנועת "מוקד", שלימים נבלעה במר"צ. כך חדרו אנשי "מצפן" ןאוונגרד", האולטרא קומוניסטים, לארגון ה"פנתרים השחורים" בראשית דרכו ובמקביל לתנועות מחאה כמו "דיור לעם" ו"ישראל זה אני". עם תחילת הדמוקרטיזציה במפלגות - שצמחה חזק והלה מכיוון הליכוד, נפתחו השערים ליותר ויותר פרטים, ואף קבוצות, להשפיע מפנים המפלגות המרכזיות, וכך הגיעו גם ה"משפיעים מבפנים" למפלגות ולתנועות שלא היו באמת חלק מהשקפתם, אך קיוו לשנותן. מפלגת העבודה הבריטית (ה"לייבור") נתנה לאנשים ולקבוצות הללו השראה לא מעטה. להבדיל מארה"ב - שם קיימות רק שתי מפלגות גדולות עם קווי מרכז וימין מתון ברורים, הרי שב"לייבור" הבריטי לא מסתיימת החברות רק בשמאל המתון אלא שבתוכה מאוגדים גם מרכסיסטים קיצוניים למיניהם. הסרת ה"וועדה המסדרת" לבחירת ח"כי מפלגת העבודה הישראלית סייעה לשיטה הבריטית לחדור למפלגת העבודה הישראלית. התוצאות של הפתיחות הזו הביאה בעיקר תנועה של אנשי שמאל כמו
חיים רמון, אברם בורג,
יעל דיין ואחרים שהחלו לטפס מעלה, מעלה ואמנם מפלגת העבודה של המחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה העשרים כבר לא הייתה ממש מפלגת מרכז אלא עם נטיית גרון שמאלה, דבר שתפח בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים, ובעצם המשיך לתפוח עד לבחירות 2015. הדמוקרטיזציה בליכוד הביאה אף היא לתהליך דומה אך הפוך: הדמיון למפלגת העבודה היה בכניסת אלמנטים רעיוניים מהשוליים הרעיוניים של הימין, אך מהצד הימני של המפה.
הדוגמה הבולטת הייתה עלייתו של ח"כ לשעבר משה זלמן פייגלין עד שנבחר לח"כ. אנשי הכיפות הסרוגות שתמכו בו וחדרו עימו לליכוד - מהאגף הקיצוני ביותר, העדיפו "אנטריזם"" במפלגה מרכזית כהליכוד מאשר לדשדש במפד"ל המנוחה ובעוברה שאח"כ, ב"בית היהודי". היו לא מעט אנשי ליכוד שראו את פייגלין כ"נטע זר" לאוו דווקא בשל עמדותיו הקיצוניות אלא בשל היותו איש הזרם ה"דתי לאומי" ממש ולא עוד אדם דתי חובש כיפה אומנם אך עם השקפה "ממלכתית" - חילונית כזאב אלקין ויולי אדלשטיין למשל. למרות שהיו לא מעט כאלה שכבר בפריחתו של פייגלין ניסו להצר דמוקרטית את כניסת אנשיו מסיבות של נטע זר רעיוני, הרי שלסוף פייגלין הוזז באופן דמוקרטי. לא מן הנמנע כי גם ח"כ
יהודה גליק שייך לאותו סוג של "אנטריזם". אבל מבחירות 2015 קרה משהו חדש לשיטפון ה"אנטריסטי" הזה.
פרשת אבי גבאי בעיניים אחרות
ראשית נקדים כי מימי קריסת מפלגת העבודה, לאחר נפילת
אהוד ברק, בראשית העשור הראשון של שנות האלפיים, הרי שהסחף לתוך המפלגה הזו הביא לכך שמחד-גיסא היא איבדה את אמונם של וותיקיה, שנולדו וצמחו בה, כמו הח"כים חגי מרום, אבי יחזקאל ועד
אופיר פינס ומנגד החלו להיסחף אליה "טרמפיסטים" שאמנם דעותיהם נעו מהמרכז שמאלה אך לא הייתה להם מחויבות ארגונית והיסטורית למפלגה זו, ובעיקר היו הללו אנשי תקשורת, כהח"כים לשעבר ודהיום גם יחד, דניאל בן סימון,
מרב מיכאלי,
מיקי רוזנטל, שלי יחימובי'ץ ועוד. היו שם - כמותם, גם אחרים כהח"כים
יוסי יונה,
נחמן שי ועוד, שאף הם הגיעו מסחף מפלגתי ותנועתי אחר ולא מתוך מפלגת העבודה. מי יודע אם חלק מהבעייתיות של מפלגת העבודה - ב"חרקירי" הפנימי שלה יותר מעשור, איננו משום הסחף הזה שהגיע ממה שהייתי מכנה ה"דמוקרטיה החזירית". כל עוד הסחף ה"אנטריסטי" הזה בא למפלגת העבודה משמאל הרי שאפילו ל
ציפי לבני וליואל חסון נסלח העניין אבל ממש לפני ה"פריימריז" האחרון לראשות מפלגת העבודה הגיע סחף "אנטריסטי" חדש, ולראשונה מימין למפלגה. הרצון לחזור לשלטון הכניס למפלגה הזו כמות של מתפקדים ימניים לא מעטים - שלהם ולמפלגת העבודה לא היה בסיס רעיוני משותף. זה כבר אירע בימי לכידת המפלגה על-ידי
עמיר פרץ אך מאחר שהוא עצמו היה איש מרכז-שמאל ושורשיו היו בכל זאת מפלגתיים הרי שלא עמדה כאן הסכנה שמפלגת העבודה תאבד את רעיונותיה עם כניסת הללו, אבל פרשת
אבי גבאי היא שונה. מדובר באיש ימין שנתפס מודה כי הצביע לימין. הוא הגיע משום מקום והקשר שלו למפלגת העבודה לא היה נהיר לאיש. בכלל זו הייתה תופעה די מעוררת מחשבות. הנה איש ימין אפור שזכה בתיק ממשלתי- בלי להיות ח"כ, מתפטר מהממשלה ומחליט לעמוד בראש מפלגת העבודה, שסיכוייו לכבשה וסיכוייה למשול בעתיד היו למוכ"ז בלבד. אבל הבלתי יאמן קרה לאותו גבאי ובראש אלפי חברים חדשים הוא כבש בסיבוב השני את המפלגה הזו עם עזרה מסיבית מגב' יחימובי'ץ - שגם היא הייתה "אנטריסטית" לשעבר. כיום התוצאות מעידות כי הסחף הפוליטי - "אנטריסטי" ב"דמוקרטיה החזירית", יכול לעורר צרות לגוף האותנטי. הדרישות המוגזמות של גבאי לשינויים בחוקה ולשריונים עבור ח"כיו העתידיים - גם במחיר של פילוג ו/או ריסוק המפלגה, מעידים כי אולי בכלל מדובר ב"סוס טרויאני" שנתניהו (ואולי גם כחלון...) שלח למפלגת העבודה כדי לפרק את היריב האמיתי שלו מידי בחירות בבחירות. נכון אומנם שגם רבין המנוח ואהוד ברק חפצו בשלטון ללא עורערין במפלגה הזו אבל הם הגיעו מעמדות כוח והביאו איתם קבלות פוליטיות ברורות ומעשיות, אבל גבאי הגיע משום מקום והוא בכלל נשען על מחנות אחרים, עם קבלות פוליטיות ששואפות לאפס ועם השקפה פוליטית מעורפלת וימנית. האומץ שלו לדרוש מעל ומעבר מעלה השערה כי עלייתו שלו איננה רק שלו בלבד אלא שמאחוריו ישנם מושכי חוטים אפלים. אין ספק שהפעם מפלגת העבודה מבינה שהיא עומדת לפני טלטלה ממש - אם לא פרוק, כאשר מי יודע אם מטרתו של גבאי איננה לשריין לעצמו כמה ח"כים ימניים כמוהו ולהפליג איתם ללכיד, אך לא על-פי מתכון אהוד ברק אלא כחזרה למפלגת האם והותרת מפלגת העבודה כסיפור היסטוריוגרף - הרואי בלבד.
מה מאיים על הליכוד?
את כל זאת מבין היטב ח"כ דוד ביטן. גם על הליכוד - שלאחר בחירות 2015, מאיים הפעם "אנטריזם" פוליטי ורעיוני שאיננו עוד בתחום מחנה הימין אלא גם אצל אלפי מתפקדים המצהירים בגלוי כי מטרתם להפוך את הליכוד ממפלגת ימין למפלגת מרכז, במרקה הטוב ביותר. פרשת הקמת מפלגת קדימה, וכמעט מחיקת הליכוד עדיין קבועה כזיכרון טרי ומפחיד במוחם של אנשי הליכוד, ובמיוחד ראשייה, וביטן בראשם. בימים שנתניהו נתון בספק כמנהיג ממשיך וכרה"מ הבא שוב ושוב, הרי שבליכוד חפצים לסתום את הגולל על חזרת הסיוט ששמו קדימה או הסיוט של המפלגה ממול, מפלגת העבודה.
הצדק הוא עם ח"כ ביטן לא רק ב"מיקרו" של הליכוד אלא בעיקר ב"מקרו" הדמוקרטי המפלגתי בישראל. לא לחינם ביטן טען כי בשיטה הזו הליכודניקים יכולים לכבוש את מר"צ. במקום ה"דמוקרטיה החזירית", שגם תיאומי המחשב בין המפלגות, כבר אינם מועילים, הרי שצריך לחדש את ימי ההתפקדות השקטה למפלגה ואת תקופת הצינון שרק לאחריה החבר החדש מקבל זכויות בחירה. הניסיון של דוד ביטן הוא די ארוך מבחינה היסטורית. עוד בשנות השמונים של המאה העשרים הוא הגיש - כעו"ד צעיר ועדיין מתמחה, את הבקשה לסילוקו של משה עמירב מכול מוסדות הליכוד על ששינה את עמדותיו לעמדות שמאליות וניסה להשפיע עימן בקרב אנשי הליכוד. במפלגות הקומוניסטיות לא קרו דברים כאלה מאחר ששם החבר המתפקד חייב "תקופת צינון" לא קצרה ורק אח"כ התא הפוליטי שלו מחליט על עתידו לאור עמדותיו כחבר. ברור שבחברה דמוקרטית אמיתית השיטה הזו איננה ריאלית אבל בהחלט אפשר למצוא "תקופת צינון" קלה יותר, שרק לאחריה החבר יהיה באמת חבר.
הפילוג במק"י
רק פעם אחת הופתעה מפלגה קומוניסטית ב"אנטריזם" המוני, ואח"כ בגניבת שם ונכסי המפלגה על-ידי ה"אנטריסטים" שחדרו אליה. היה זה דווקא בישראל, וזאת לאחר שבמחצית השנייה של שנות החמישים של המאה ה-20 פרשה קבוצה ציונית - סוציאליסטית גדולה ממפ"ם ההיסטורית ונחתה במק"י הקומוניסטית, בראשות איש ה"הגנה" לשעבר, ד"ר משה סנה, שעד אז הספיק לעבור כמה מפלגות ובראשן ה"ציונים הכלליים" (לימים המפלגה הליבראלית בליכוד) ומפ"ם. ב-1965 פילגה הקבוצה הזו את מק"י וסחפה אליה חלק מיהודי מק"י, ובראשם המזכ"ל שמואל מיקוניס, עד שבית המשפט העביר לרשותה את השם מק"י ואת מועדוני ובנייני המפלגה, כולל ביטאונה הרשמי, "קול העם". לפיכך הרי שקריאתו של ביטן להרחיק את המתפקדים החדשים איננה אנטי דמוקרטית אלא פעולת מנע מלהפוך את הדמוקרטיה המפלגתית לאנרכיה. כדאי גם למפלגות דמוקרטיות אחרות להרהר בדבר. בטוחני כי ל
ש"ס של דרעי, ל"ישראל בתינו" של ליברמן, ל"יש עתיד" של
יאיר לפיד ול"כולנו" של
משה כחלון אין "בעיות דמוקרטיות" מסוג אלה...
