המלצר הֶחתול
האם אפשר לשנות את טבע היצור החי ואופיו? בסוגיה זו התחבטו רמב"ם וידידו מלך מרוקו. בוויכוח שהתלהט ביניהם, טען רמב"ם שטבע לא ניתן לשינוי, בעוד ידידו המלך חָלק עליו וסָבר שבעזרת תרגול ואילוף אפשר לשנות את הטבע. מֶה עשה? יום אחד הלביש את הֶחתול בסרבל נאה, עיטר אותו בפפיון צבעוני ולימד אותו למַלְצֵר. לאחר אימונים רבים זה קרה. החתול המאולף זכה לתואר הנכסף, ושודרג לתפקיד מלצר הארמון. או אז הזמין המלך את רמב"ם אליו.
רמב"ם, שחזה את מעללי הֶחתול, הניח עכבר בקופסה, שאותה שם בכיסו. עליז ושמח הגיע לארמון המלך, והתקבל כראוי לו בכבוד מלכים. וּמי הגיש את התקרובת לאורח הדגול? עוד לא ניחשתם? היה זה, איך לא, המלצר החדש בדמות החתול המאולף. כשהוא הולך על שתיים, ועל שתי רגליו הקדמיות מונח מגש מהודר עם תופינים וכוסות תה משובח, ניגש לרמב"ם כדי שיתכבד.
חיוך רחב עלה על שפתי הרב, בעת שהוציא את העכבר מכיסו. אין ספק להפתעה הזאת המלך לא ציפה. במחי יד השמיט החתול את המגש, שנפל על הרצפה, זינק ממקומו, וכל עוד נשמתו בו רדף אחרי העכבר בכל כוחו. הכוסות והצלחות התנפצו לרסיסים, והדרמה הייתה בשיאה. והמנצח היה, כצפוי, הרב החכם שהוכיח קבל עם ועדה את תפיסתו, שטבע לא ניתן לשנות.
אם כך, מתעוררת השאלה, איך דורשים מהאדם לשנות את טבעו, מידותיו והרגליו, אם אלה בלתי ניתנים לשינוי? וּביֶתֶר שְׂאֵת שאלה זו מתעצמת בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לקראת הימים הנוראים, שבהם נדרש האדם לשנות את דרכיו לטובה. והתשובה, דומני, ברורה.
ההבחנה היא בין בעל חיים, שאינו מסוגל לשנות את טבעו האינסטיקטיבי, לאדם השכלי שנברא בצלם אלוקים, אשר מכוח הבחירה הייחודית שהוענקה לו, מסוגל לשלוט במעשיו.
צעד ראשון
נכון, מדובר בדרך לא קלה, והקב"ה מציע לנו את מיטב הסיוע. במיוחד בחודש אלול, כש'המלך בשדה' זמין לכל, לכל דורש, וידו פשוטה לקבל שָבים. לא לשווא, אחרי פרשוֹת המבוא בחומש דברים, אנו קוראים השבת את פרשת כי תצא. שימו לב לפתיח: "כי תצא למלחמה על אויבך, וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בידך". וּמי לנו אויב גדול יותר מהיצר הרע, כדברי חכמינו? זוהי מלחמה יומיומית בלתי פוסקת. ממך נדרש לעשות צעד קטן בלבד, צעד ראשון ("עקב" זוכרים?), רק לצאת, להיות מוכן להתגבר על היצר, לא להיכנע לו בשום פנים, ואת העיקר יעשה ה' - וּנְתָנוֹ בידך. אתה תשלוט ביצר, ולא הוא בך. חז"ל המחישו זאת בצורה ציורית מרתקת: "פיתחוּ לי פֶּתח כחוּדוֹ של מחט, ואפתח לכם פֶתח כפיתחוֹ של אולם". נראֶה לי כי בעוד בנושאים גשמיים על האדם לעשות את מירב ההשתדלות, והקב"ה נותן את החותמת להצלחה, הרי דווקא בעניינים רוחניים, בענייני עבודת ה', בניגוד לדעה הרווחת, בגלל הקושי, על האדם לעשות פעולה חיצונית קטנה בלבד ("חוץ " ביראת שמיים), והשאר על הקב"ה "הכל בידי שמיים").
תורת ההתנהגות
התורה היא פרקטית. המצוות הן לא פולחן, מיתוס, או אגדה. הן אורח חיים. העצָמה אישית, שכלית, רגשית ונשמתית. ביסוד קיומן מוּנח העיקרון הביהייביורסטי-התנהגותי הֶחכם (התורה היא שהמציאה את הביהייביוריזם בפסיכולוגיה, הרבה לפני הפסיכולוגיה המודרנית):
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ולא רק הרגש מתמלא בעקבות קיום המצווה, אלא למעלה מכך
"האדם נפעל כפי פעולותיו" כלומר כל אישיות האדם מושפעת לטובה וּמתעשרת מקיום כל מצווה וּמצווה. "טעמו וּראו כי טוב ה'" רק תטעם מהמצווה, ותבין את השפעתה החיובית עליך, ואיזה חסד עשה עימנו הבורא שהעניק לנו אותה. השבת, מעֵין עולם הבא, היא לא שלל איסורים. היא תענוג. מנוחה אמיתית לגוף ולנפש. הרפייה. הינתקות מהעַבדוּת הפיזית והמנטלית למסָכים, לאלקטרוניקה, לאשראי ולכדור. היא מאפשרת חיבור פנימי לנשמתנו ולפנימיותנו. מדיטציה יהודית נטו, בדומה לתפילה. המצווה, המפתחת את האישיות וּשרירי הרוּח, היא כמו משקולת, המפתחת את שרירי הגוף. המצוות מעניקות משמעות לחיינו.
הכל חינוך
לא פלא שפרשתנו שמה דגש על יסודות החינוך, המשפיעים על טוהר המחנה שלנו, על חֶברה מתוקנת, יושר, התחשבות בבעלי חיים וסיוע לזולת. אז ככה, שימו לב להשתלשלות העניינים בפרשה, כפי שמצביעים חז"ל:
אישה שאתה חושק בה, בגלל תאווה, ולא בגלל אהבה, סופה שתהיה שנואה, והבן שייוולד לה, אבוי, יהיה בן סורר וּמורה, מרדן שישלוט אולטימטיבית בהוריו. והסיבה - שאין אהבה במשפחה זו. והוריו אינם מדברים בקול אחד. הבן, כפי שמציינת התורה, "איננו שומע בקול אביון וּבקול אימו".יש שם שני קולות, קול אב וקול אם מסוכסכים, שאינם מתואמים ביניהם, וּמה יעשה אפוא הבן ולא יחטא?!
לעומת זאת, אדם הנושא אישה מאהבה, משַׂמחה, מעניק לה, פנוי אליה שנה שלימה, עליו נֶאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך" הוא מתחדש וּמקים בית חדש בעם ישראל, הבנוי על אדני חינוך ואהבה, על סמכוּת הורית וּגבולות משמעת (המעקה), שהם הבסיס המעניק משמעות ויציבוּת לכל חיי האדם. בבית כזה, אכן, הילדים מרגישים מוּגנים, שבֵיתם הוא מבצרם, כלשון המשורר. הם יהיו מחונכים, ולא יידרדרו ל"דמים", תרתי משמע. לא לאלימות וּלרצח, חלילה, ולא לעבירות כספיות, כמו גניבה או שוד -שילוב של גניבה ורצח, כשעבירה גוררת עבירה. נהפוך הוא, הם יהיו אנושיים וּרגישים לזולת, לעני ולחלש, יעשו עימם צדקה וחסד, ויימנעו מלהציק או להכאיב להם.
עמלק הלאומי והאישי
פרשתנו פתחה במלחמה ביצר הרע, וּמסיימת בה, הפעם בדמות עמלק. מה טיבו, וּמַהם מאפייניו? הוא תוקף אותך 'בדרך', כסמל. כשאתה מרגיש לא מבוצר, לא מוּגן, חשוף לכל הרוחות וּלסכנות, ואולי גם מפוזר וּמוסח דעת. הלאה. "אשר קָרְךָ" הוא מצנן את התלהבותך למצוות וּלכל מה שקשור בקדושה. וִיתרה מכך, בניגוד לאמונה היהודית בהשגחה פרטית, ושהכל מכוּון מלמעלה, הוא משליט עליך את תפיסת המקריות, שהכל מקרה, וכך אתה מתעתע אובד ידיים ורגליים, מיואש ודואג, בִּסבך החיים. ועוד: כשאינך מרגיש מבוּצר, אלא 'בדרך' -"וַיזנב בך כל הנחשלים אחריך" אתה מזדנב אחרי הרעים, בהשפעת הסביבה השלילית. וכך היצר מרַפה את ידיך ואת רוחך, ונוטע בך תשישות, אתה "עייף ויגע", והעדר יראת שמיים, במקום התלהבות למצוות וּתחושת חוסן בהן. לכן "תִמחה את זֵכֶר עמלק מתחת השמיים. לא תשכח". עמלק הלאומי והאישי מתאחדים כאן יחדיו, במניעים ההרסניים, בשיטה ובדרך. מְחה את שניהם כאחד. ובא לציון גואל.
