לקרוא ולא להאמין: "בית המשפט העליון התבלבל ושכח שהשופטים ממונים ולא נבחרים (...) אור גדול נגלה, וגילה שניתן לנהל את המדינה באמצעות זכות העמידה. העליון ברא א-לוהים חדש, 'האדם הסביר', והחל להתפלל אליו. ומי הוא 'האדם הסביר'? שופט בעליון. הוא ולא אחר. מהפכה דתית באופיה".
מי לדעתכם כתב השבוע שורות חתרניות אלה, שמתמצתות את מחשבותיהם של רבים וטובים בישראל? רמז: לא נאמני המחנה הלאומי שמבחינתם הפך בג"ץ מנכס לנטל כבד על צווארה וציוניותה של המדינה. גם לא שרת המשפטים
איילת שקד, שהשמיעה רק בשבוע שעבר רעיונות דומים, בנאומה המזהיר בפתיחת שנת המשפט, בו התייחסה לאימפריאליזם האקטיביסטי של הבג"ץ, על-רקע פסק דינו המתיר למסתננים האיסלאמיסטים להשתקע בארץ לדורי דורות, תוך פגיעה אנושה ברעיון הציוני ובאופיה היהודי של המדינה.
שקד: "לא רק שהם יודעים לזהות זכויות יסוד קיימות (...) [אלא] גם לזהות זכויות יסוד שאינן קיימות. הם מזהים זכויות יסוד גם כשבית המחוקקים (...) החליט מסיבותיו שלו, וכתוצאה מתהליך שקילה ארוך, שלא להעניק אותן בשלב זה. לעומת יכולות זיהוי אלה, ביחס לזכויות הפרט, יש למערכת המשפט בישראל שטחים מתים, אזורים שלמים שבהם אין היא מסוגלת לזהות דבר".
מי אם כן חתום על השורות החושפות את ערוות הבג"ץ? לא תאמינו – אמנון אברמוביץ, המאתרג הלאומי. גם הוא מבין סוף-סוף שבג"ץ חורג מן המנדט שלו, עד כדי תפיסתו את עצמו כממשלת-על. אומנם הם לא נבחרו מעולם לקבל החלטות הרות גורל, המתנקשות בצביונה היהודי והציוני של המדינה. אבל מה איכפת להם? הם הרי בני אלים, הגזע העליון.
בפס"ד המסתננים, שעיקרו מתן היתר בג"ץ לעבריינים איסלמיסטים להתנחל בארץ לעולם ועד, תוך פגיעה אנושה ברעיון הציוני ובאופיה היהודי של המדינה, ושלילת זכותה לגרש פורעי חוק אלה, הלך הבג"ץ כיברת דרך נוספת במסע האטימות שלו להינתקות מן העם ומן הציונות, ולהתבצרותו במרומי האולימפוס האוּטוֹפי. ou-topia, להזכירכם, היא מונח יווני שמשמעותו ביוונית 'לא מקום'; מונח שאומץ בחדווה בידי ההוגה הבריטי תומאס מוֹר, לפני 501 שנה. המדינה שהייתה הכי קרובה למצב אוּטוֹפי, הייתה בריה"מ הקומוניסטית, וסופה מעיד על תחילתה: היא קרסה אל מותה, כעבור 70 שנות אוּטוֹפיה.
ללא שום דיון ציבורי בכנסת ובבימות לגיטימיות אחרות, העניק הבג"ץ לעבריינים, רובם מאריתריאה, מעמד של 'הגנה קבוצתית', פטוֹר סיטוני מעונש, וממתן דין וחשבון; הלבנה כללית של כל שובל העבירות שנקשר מאחורי גוום: על תקנות הכניסה לישראל, חוקי העבודה, תשלומי ארנונה, רישוי עסקים, מיסוי וכדומה. הבג"ץ העדיף על פני זכויותיה האזרחיות של האוכלוסייה המוחלשת בדרום ת"א, את טובתם של אזרחי מדינה זרה, שהמלחמה האחרונה בארצם תמה ב-1993, ועל-פי כל חווֹת הדעת האירופיות, לא נשקפת סכנה לאזרחיה. מהגרי עבודה, ותו לא. בטוח ללא שום עילת פליטוּת.
חולות נודדים
הבג"ץ, למרות התבודדותו באולימפוס, ותחושתו ש'אלוקים לשלטון בחרתנו', מודע לעובדות. אז למה הוא ממשיך להתבלבל, כהגדרת אברמוביץ? הנה ההסבר של שרת המשפטים איילת שקד, כפי שהושמע בנאומה בפתח שנת המשפט: "יש מילים שנכתבו בשעתן, באופן כל כך מדויק וכל כך מלוטש, שגם השנים שעוברות מאז התפרסמו לראשונה, לא פוגמות ברלוונטיות שלהן, והזמן לא מצליח לכסות אותן בחולותיו הנודדים".
ומכאן ציטטה שקד את דבריו המבריקים של השופט
מישאל חשין ז"ל, בבג"ץ איחוד משפחות מחבלים, 2006: "משהונחה בפנַי חוות דעתו של חברי הנשיא ברק, נתתי ידי בידו, והנחתי לו להובילני בדרכו. עלינו הרים שבפסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר.
"לקראת סופו של המסע עלינו על אונייה, והגענו אל אי-באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האונייה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.
'ברוכים הבאים', ברכנו במאור פנים.
'ברוכים הנמצאים', השיבונו. 'אנו מישראל, מבית המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?', שאלנו.
'שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר'.
'נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?', שאלנו.
'אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה', השיב האיש.
'ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?'.
מר מוֹר חייך והשיב: 'צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוּטוֹפְּיָה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוּטוֹפְּיָה - במצבכם כהיום הזה - לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו'.
כך אמר האיש ולא יסף. ואיקץ, והנה חלום". עד כאן המשל של השופט חשין, שהציל את המדינה ב-2006 משאיפתם של חבריו לאפשר איחוד משפחות לכל דורש ערבי. הבג"ץ החליט אז, ברוב של 5 מול ארבעה, ובהם השופט חשין, שלא לאמץ את חוק איחוד המשפחות, אשר עלול היה להמיט אסון על המדינה ולהחדיר לתוכה מחבלים אכולי משטמה. אגב, בדיעבד התברר, כך אמרה השבוע שרת המשפטים, כי גם ללא איחוד משפחות סיטוני, ועם מהלכים
הומניטריים נקודתיים של איחוד משפחות, הפך התהליך לבית חרושת לפיגועים. לדבריה, רבים מהפיגועים בארץ, בוצעו בידי מחבלים שנקלטו כאן במסגרת איחוד משפחות הומניטרי, ו/או על-ידי ילדיהם שגדלו כאן וינקו עם חלב אימם את מצוות 'אידבח אל יאהוד'.
אחת עשרה שנה אחרי שהשופט חשין ז"ל הזכיר לנו שאיננו חיים במדינת אוּטוֹפְּיָה, מוכיחים שופטי העליון, בפסיקתם בבג"ץ המסתננים האנטי יהודי, האנטי מוסרי והלא אנושי, שהם כבר מזמן חיים בבועת אוּטוֹפְּיָה. המדינה היהודית, חזונה, יעדיה, יהודיה, כל אלה ממש לא מעניינים את הפוסט ציונים שחותרים להפוך את מדינת 'לא מקום' הדמיונית, הבלתי יישומית, למציאות מרה, כאן ועכשיו.
