בראשית השבוע נבחרה הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון בשיטה שנהגה במחוזותינו מאז הקמת המדינה - שיטת ה-seniority שלפיה השופט העליון הוותיק ביותר נבחר לנשיא. יש לומר כי מדובר בשיטה, שיש לא מעט החולקים עליה, בעיקר בקרב הימין. השיטה הזאת נוהגת כאן משום שהחוק המתייחס לבחירת שופטים קובע כי שופטים עליונים ייבחרו ברוב מיוחס של הוועדה לבחירת שופטים שבה יושבים נציגי ה
ממשלה, נציגי הכנסת, נציגי לשכת עורכי-הדין ונציגי השופטים.
הבחירה גרמה לשר
יריב לוין - שיש אומרים כי חלומו הרטוב הוא להיות שר משפטים - לצאת בּֽלְשׁוֹן בּֽיבֽים כנגדה, תוך שהוא מכנה את הבחירה "פיקטיבית". בראיונות שהעניק לתקשורת, שבמקום להחרים אותו נתנה לו בָּמָה להמשיך בּנְאָצוֹתָיו, התבכיין לוין על כך שלא נותנים להם - לשלטון - לשנות את החוק והכל בגלל השופטים השמאלנים והאנטי-ציונים האלה.
התקפה על שלטון החוק והאשמת הית-המשפט בהטיה פוליטית שמאלית הייתה מאז ומתמיד סממן פשיסטי. בכך אין חדש. מה שמעניין יותר הוא הבְּכֽי וְהָנְהֽי של השר: מַה לְךָ כי תָלֽין, מר לוין? אתם השלטון בחלק הארי של הזמן בארבעים ואחת השנים האחרונות! ועם ראש הממשלה הנוכחי - בכמעט כל עשר השנים האחרונות. אז מי לא נותן לכם?
או שמא זה כי אפילו חלק מחבריך לשלטון לא הגיעו לדרגת הפשיזם שלך, מר לוין?
אולי, כדי לסבר את העין והאוזן, כדאי לעמוד על הגדרת המושג פשיזם:
ובכן, פשיזם הוא אידיאולוגיה המציבה את האומה, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות האפשריים. אבל מעבר לכך, האומה מוגדרת במונחים ביולוגיים, לעיתים משולבים בדת, כמו-גם במונחים תרבותיים או היסטוריים והשאיפה הפשיסטית היא ליצור קהילה לאומית חד-ממדית. הפשיזם מייצג לאומנות המבוססת על עוינות חריפה לכל מה שאינו מעמיד את הלאום כקבוצה במקום העליון - למשל:
אינדיבידואליזם, חברה, סוציאליזם או פמיניזם, שכן האידאולוגיות הללו הראות בעיניו כמציבות את היחיד, המעמד, החברה או המיגדר מעל הלאום. לכן גם הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני, הרדיקלי והוא תוקף את כל מה שנראה בעיניו אליטה, תוך שהוא מנסה - לא תמיד בהצלחה - לבנות אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים או צבאיים-למחצה.
פשיסטים קרובים לשמרנים במובן זה שהם שונאים קידמה וחדשנות, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, אוניברסיטאות והשירות הציבורי ולעיתים גם דת - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות עממיות מסוימות כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הנאמנות העיוורת למנהיג היא, כמובן, יסוד מוּסָד בפשיזם - וזה בדיוק מה שקורה בליכוד בימים אלה, עת שרבים מבין חברי הליכוד אומרים בקול רם כי תמיכתם במנהיג, ראש המפלגה, היא בלתי-מסויגת - גם כאשר ראש המפלגה אומר כי הוא מקבל מתנות וכי - למרות שזה אסור על-פי חוק - מבחינתו זה בסדר.
יש להבחין בין ימין שמרני, כמו זה הנוהג באירופה או בארה"ב ובין פשיזם. ימין שמרני מבקש לעודד תחרות וכלכלה שתהייה חופשית מכמה שיותר מֽגְבָּלוֹת רגולטיביות. לפיכך, גם, ימין שמרני נוטה לתמוך באינדיבידואליזם ומבקש לְמַקְסֵם בדרך כלל את חופש הפרט. ימין שמרני גם נוטה להתחשב פחות במצוקות חברתיות, בעוני ובמצוקה. והימין השמרני נוטה גם להנהיג סוג של סְגֽירוּת ביחסים הבינלאומיים של המדינה בה הוא שולט. על-פי-רוב יש זהות בין הרטוריקה של הימין השמרני ובין המדיניות המעשית בה הוא נוקט. פשיזם שונה, מבחינה זאת, בעיקר משום שהוא בעיקר עסוק ברטוריקה והרבה פחות בעשייה ממשית. כך, רוממות הדאגה לחברה בגרונו אבל מבחינה מעשית, הוא בעיקר דואג למספר מצומצם של עשירים התורמים לפעילות המפלגה הפשיסטית ולראשה. ברמת המלל, הוא מתנגד לרגולציה אבל כיוון שמבחינה מעשית הוא חפץ לשלוט בכמה שיותר פרמטרים בחיי המדינה ואזרחיה, הוא מייצר שלטון הזורע פחד וחשבון בקרב גורמים שונים, למשל: התקשורת, או גורמי אכיפת החוק. זריעת הפחד היא עניין מרכזי אצל הפשיזם: פחד מזרים, פחד מאויבים - אמיתיים ועוד יותר מכך: מדומים; פחד מאליטות עצמאיות; פחד מהתאגדויות, למשל: של עובדים. מכאן הדרך קצרה גם לאיומים - ישירים ועקיפים - שהמשטר מַפְנֵה כלפי כל מי וכל מה שאינו מוצא-חן בעיניו.
דוגמה לדברים הללו אפשר לראות באופן שבו רבים מראשי הליכוד תוקפים את הצתקשורת או את גורמי אכיפת החוק. המנהיג שב וחוזר ואומר כי התקשורת מנסה להפיל אותו ומשמעות הפלתו היא הפלת השלטון שנבחר בידי רוב העם. חוץ מזה שאין במשפט הזה אפילו אמת אחת - הכל בסדר. נניח שאכן רוצים להפיל אותו, בעיקר כי הוא מושחת. האם יש בכך נסיון להפיל את שלטון הליכוד? הרי הליכוד יכול לבחור מועמד אחר לראשות ממשלה ולהמשיך לשלוט לנצח אם הציבור יבחר בו. והחלק השני של המשפט - הטענה שרוב העם בחר בהוד מלכותו נתניהו ובליכוד - גם הוא לא נכון. מתוך כ-8.5 מיליוני האזרחים הישראלים בחרו בליכוד רק כעשירית (11.3% למען הדיוק; ואפילו היינו מתייחסים רק לחלקו של הליכוד בקרב בעלי זכות הבחירה שהצביעו הצבעה כשרה, בשילוב עם השיטה לחלוקת המנדטים, הרי שחלקו של הליכוד בקרהב חברי הכנסת מגיע ל-25% בלבד - גם כן רחוק מלהיות רוב!). ככל הידוע, כדי להגיע לרוב בקרב העם יש למנות 50% ועוד אזרח אחד!
בהיסטוריה הפוליטית של המאה ה-20 ראינו משטרים פשיסטים. המשותף להם הוא זה שהם הצליחו להרוס את המדינות בהן הם שלטו ולטחון עד דק את הלכידות החברתית במדינות הללו. איחוי הקרעים וריפוי החוליים שהביאו המשטרים הפשיסטים על הארצות שנפלו קורבן לשליטתם לקח זמן רב וכלל לא בטוח שלמדינת ישראל, על המורכבות שבה, יש זמן כה ארוך.
