עין לאפריקה צופיה

בתחילת השבוע פרסמה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון, את החלק הגלוי בדוח אודות התוכנית הרב-שנתית של צה"ל, תוכנית גדעון. מחברי הדוח הצביעו על ליקויים חמורים בתפקוד הדרג המדיני, שלטענתם לא מנחה את הצבא כנדרש. הדוח גם מעניק פתרונות לדרג המדיני, כדי להכין את הצבא כראוי. עוד נאמר, כי כל הליקויים שנמצאו על-ידי מבקר המדינה ב"צוק איתן" עדיין קיימים ושום לקח לא יושם. המוטיב הספרותי המשמעותי בספר שופטים, הוא החזרה על מעשיהם של בני ישראל. העם חוטא לה', הם נענשים בכך שאחד העמים מסביב רודה בהם, הקב"ה ממנה שופט שיגאל את העם, העם ניצל ועובד את ה' כל ימי חייו של השופט - ולאחר פטירתו העם שוב חוטא לה'. ככה זה מרגיש לגבי סבבי הלחימה של צה"ל. החמאס/חיזבאללה יורה, צה"ל תוקף, המצב מסלים לכדי לחימה, הלחימה מסתיימת ולאחריה נערכות חקירות ובדיקות, הוועדות והמבקרים מפרסמים את מסקנותיהם שלרוב לא מיושמות ולאחר זמן מה מתחיל סבב לחימה נוסף. אפשר לשבור את הגלגל הזה בכמה דרכים. אפשר להגיע לידי הכרעה שתמנע מהצד השני לתקוף, אפשר לפחות לנסות להגיע להסדר כלשהו עם הפלשתינים ואפשר גם ליישם את ההמלצות. האפשרות השלישית היא שיכולה להביא לשתי האפשרויות שקדמו לה. יישום נכון של ההחלטות יכול להביא להכרעה מוחלטת של הצד השני ולאחר מכן לניסיונות להגיע להסדר מול הפלשתינים. מובן שהדבר גם תלוי בפלשתינים, וכרגע ישראל צריכה לעשות מה שהיא יכולה לעשות. צריך להתחיל ביישום ההחלטות השונות, כדי לחסוך בחיי אדם בסבב הבא.

אם יש דבר אחד מרכזי שאפשר להגיד על דונלד טראמפ, זה שהוא בכלל לא ברק אובמה. דבר זה נוגע גם לפעילות במזרח התיכון. בעוד שאובמה רצה לקדם אסטרטגיה רחבה באזור, טראמפ פועל – או לפחות מדבר - בצורה נקודתית. הבעיה היא, שהעדר אסטרטגיה מקשה על מדינות האזור לשתף פעולה עם ארה"ב. בגדול, טראמפ רוצה לעשות הרבה דברים במזרח התיכון, כולל מלחמה בטרור ופתרון סכסוכים שונים, אבל הוא לא יכול לעשות הכל. טראמפ רוצה לפעול נגד הסכם הגרעין עם אירן אבל לא יודע איך. ארה"ב נלחמת נגד דאעש, כאשר גם אירן ורוסיה מעורבות בסוריה. הוא רוצה לסיים את מלחמת האזרחים בסוריה, כולל את המלחמות בתימן ובלוב. שליחיו של טראמפ מדברים על פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך עדיין לא נרשמה פעילות משמעותית בנושא. ססמת הקמפיין של טראמפ הייתה "Make America Great Again". כדי שארה"ב תוכל לחזור לגדולתה, היא צריכה להוביל. בשביל להוביל, היא צריכה אסטרטגיה. בשביל זה, טראמפ צריך להחליט מה יותר חשוב ומה פחות חשוב עבורו. ההחלטות קשות והעבודה עוד יותר קשה. דברי הימים של נשיאותו של טראמפ נכתבים בכל יום ויום, וזהו הזמן להירשם לטובה.

גורם מרכזי במזרח התיכון שיודע מה הוא רוצה, ואכן פועל להשיג זאת, הוא אירן. טהרן רוצה כוח והיא פועלת בזירות שונות כדי להשיג זאת. כעת אירן פועלת לביסוס כוחה בעירק, כאשר פחות ופחות ערים בעירק נמצאות תחת שליטת דאעש. אחד היעדים שלה הוא להקים גוש של מפלגות שיעיות שינהיגו את עירק. רוב שיעי בממשלה העירקית מהווה תעודת ביטוח לאירן, שעירק לא תאיים עליה שוב בעתיד. מנגד ניצב ראש ממשלת עירק, חיידר אל-עבאדי, שרצונו הוא להקים קואליציה של שיעים, סונים וכורדים כדי להביא לשיקומה ואחדותה של עירק. לכך יש להוסיף את הנוכחות הצבאית האמריקנית בעירק, נוכחות שמסכלת את התוכניות של אירן. באופן אידיאלי, אירן הייתה רוצה שאחד מאנשיה הפועלים בעירק ינהל את עירק, אולי מאחורי הקלעים. דבר זה יביא לשיתוף פעולה עם לוחמי חיזבאללה הפועלים בסוריה ועם משטרו של בשאר אסד, ובכך יחתום את השליטה האירנית מטהרן ועד הים התיכון. כדי למנוע זאת יש לתמוך באלו שרוצים לשמור על אחדותה של עירק, כמו אל-עבאדי והאייתוללה עלי סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר ביותר בעירק ומהבכירים בעולם. מטרתם כעת היא להציב את אל-עבאדי, או פוליטיקאי שיעי מתון אחר, בראשות הממשלה לקראת הבחירות שייערכו במדינה במאי 2018. רק כך ניתן יהיה לחשב מחדש את מסלולה של עירק, במיוחד לאחר משאל העם הכורדי. הפעילות האמריקנית נגד דאעש הוכיחה לעירק שקיימת נוסחה לשיתוף פעולה בין שתי המדינות, לאחר הכיבוש של ג'ורג' בוש הבן והבריחה של אובמה. ארה"ב יכולה למנוע את שאיפותיה של אירן, אם היא תישאר מעורבת צבאית ופוליטית בעירק. בטווח הארוך, ארה"ב תהווה בעלת בריתה חזקה למנהיגים העירקים ותחליש את כוחה של אירן.

משאל העם הכורדי מעלה חשש במדינות האזור, כל אחת וסיבותיה שלה. עצמאות הכורדית לא רק תסכל את התוכניות האירניות להקמת מסדרון יבשתי מטהרן ועד הים התיכון, אלא יכולה להביא לתסיסה בקרב הכורדים האירנים, במיוחד לאחר שבשנים האחרונות פרצו עימותים עם כוחות אלו. לכן, אחת האופציות שנמצאות על השולחן האירני, היא האופציה הצבאית. פעילות צבאית נגד האוטונומיה הכורדית, תיעשה בצורה של תמיכה אירנית בכוחות הביטחון העירקים. מבגדד כבר נמסר בעבר שאופציה זו קיימת, ואירן יכולה לקדם זאת באמצעות משלוח כוחות וציוד. אפשרות אחרת היא, שאירן יכולה לנצל את היריבויות בתוך המחנה הכורדי ולחמש את אלו שמתנגדים למדינה עצמאית. בטווח הארוך יכולות אירן, טורקיה ועירק להטיל סגר אווירי על האוטונומיה הכורדית, סגר שיאכפו אותו בפריסת סוללות של טילי S-300 שיש בידי אירן וסוריה. מעבר לכך, כל ניסיון לקיים מצור על האוטונומיה הכורדית, מחייב שיתוף פעולה רוסי. לאחרונה רוסיה חתמה על עסקת גז ענקית מול האוטונומיה. מאחר שהצינור צריך לעבור דרך טורקיה, גם טורקיה מרוויחה מעסקה זו. בסופו של דבר, מדינה כורדית עצמאית איננה אינטרס של אירן, והיא כנראה תעשה כל שביכולתה כדי למנוע זאת. כל פעולה אירנית לסיכול עצמאות זו, תהיה מתנה עבור טראמפ בנסיונו לפעול נגד אירן. גם אם בסוף אירן תבחר בחרם כלכלי, הדבר יכול לפגוע בה. הרבה כורדים שנמצאים באירן מקיימים סחר מול האוטונומיה הכורדית. מניעת סחר זה תביא להתקוממות בקרב הכורדים באירן, בדיוק הדבר שהמשטר האירני רוצה להימנע ממנו.

בזמן שכולם שמים לב לפעילות הרוסית בסוריה ובמזרח אירופה, מוסקבה החלה להרחיב את פעילותה גם לצפון אפריקה באמצעות עסקות נשק ואנרגיה, קידום תיירות וחימום היחסים הדיפלומטיים במטרה לדחוק את רגלי ארה"ב מהאזור. בשנים האחרונות חודשו היחסים בין מצרים לרוסיה, במיוחד לאחר שעבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון ביולי 2013. הסחר בין שתי המדינות עלה ל-5.5 מיליארד דולר בשנת 2014. תרגיל ימי ראשון בין שתי המדינות נערך ביוני 2015, ותרגיל צבאי - באוקטובר 2016. בחודש האחרון הושלם המו"מ בין שתי המדינות להקמת תחנת הכוח הגרעינית הראשונה במצרים. רוסיה שלחה כוחות לגבול מצרים-לוב, דבר שמצביע על חשיבותה של לוב עבורה. הנשיא ולדימיר פוטין מגבה את הגנרל ח'ליפה ח'פתר ששולט במזרח המדינה העשיר בנפט; רוסיה סיפקה לו סיוע דיפלומטי וצבאי. ח'פתר ביקר במוסקבה מספר פעמים וחיילים שלו נשלחו לשם לטיפול רפואי. ביוני 2015 חתמה רוסיה על מסמך הבנות לשיתוף פעולה גרעיני עם תוניסיה. כאשר תיירים רוסים לא יכלו להגיע לטורקיה ולמצרים, 600,000 מהם הגיעו לתוניסיה. היחסים בין אלג'יריה לרוסיה טובים כבר זמן רב, והיא הקונה העיקרית ביבשת של נשק רוסי. בשנת 2014 חתמו המדינות על עסקת נשק בהיקף של מיליארד דולר, עסקה שמומחים צבאיים הגדירו כחוזה ייצוא הטנקים הגדול בעולם. במארס 2016 הגיע מלך מרוקו, מוחמד השישי, למוסקבה לראשונה מזה 14 שנים. גם במקרה הזה, שתי המדינות חתמו על עסקות שונות. מרוקו שואפת להגדיל את מספר התיירים הרוסיים ל-200,000 בשנה בשנים הבאות. עסקות נשק הוא מה שהביא לדחיפה הרוסית לאפריקה, לאחר שהעולם ראה את השימוש בנשק זה בסוריה. הפעילות הרוסית באפריקה איננה חדשה, והיא החלה עוד בימי בריה"מ. בעבר המטרות היו מטרות אידיאולוגיות, וכיום רוסיה פועלת ממטרות פוליטיות וגיאו-אסטרטגיות. הפעילות של פוטין באפריקה פוגעת ביכולת של המערב לתמרן ביבשת. פעילות רוסית בצפון אפריקה תעניק לה גישה לנמלים מים חמים, שהמים בו לא קופאים וניתן להשתמש בו גם בחורף. מדובר באחת מהמטרות ארוכות הטווח של רוסיה מאז ומעולם, וגישה לנמלים אלו תאפשר לרוסיה להקרין כוח צבאי לאירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. הכלכלה הרוסית נמצאת במגמת ירידה, והעסקות החדשות אמורות לסייע לה. העדיפות של פוטין היא שרידות משטרו, וצפון אפריקה היא זירה מכרעת להשגת יעד זה.