פגשתי בדיזנגוף את אראל "מה נשמע אראל"? שאלתי. "אל תשאלי. לקחו לי את המדינה", אמר ונאנח.
"מה?!", צעקתי, "ואתה שותק ולא עושה דבר"? "מה כבר אני יכול לעשות"? שאל ופרש זרועותיו בחוסר אונים, "כבר צעקתי להם שיחזירו לי את המדינה, קיבינימט. זה לא עזר". "בוא", תפסתי אותו בזרועו, "בוא, הולכים לחפש את המדינה".
הלכנו שנינו, אראל ואני. בדרך ראינו את יאיר נואם בפני קבוצת אזרחים. לא היה לי זמן להקשיב. רציתי לעזור לאראל, לכן מיהרתי לחצות את הרחבה, אך נבלמתי במקומי כששמעתי את יאיר צועק תוך שהוא מניף אגרוף:
"גנבו לי את המדינה"!
"מה? גם לך? בוא איתנו גם אתה"!
"לאן"? שאל הלפיד
"מה זאת אומרת לאן? להתלונן במשטרה! גנבו לך, לא"?
צעדנו שלושתנו.
לפתע ראינו אישה מבוגרת יושבת על הספסל ובוכה. "רבקה'לה, מדוע את בוכה"? שאלתי. היא פלטה תוך שיהוקי בכי: "לקחו לי בכוח את המדינה". "איזו ברוטליות", הזדעזעתי, "מה שהיום עושים לאנשים זקנים. בואי רבקה'לה. הולכים להתלונן במשטרה".
וכך פסענו ארבעתנו. יאיר, רבקה ואראל שגנבו ולקחו להם בכוח את המדינה ואני, שלא גנבו לי דבר. אולי, פעם גנבו לי ארנק כשהייתי בקניות בשוק, אבל בטח שלא מדינה. כך, עד שהגענו לתחנת המשטרה. בשער עצר אותנו השומר.
"יש עליכם נשק"? שאל
"לא", עניינו במקהלה, אבל הוא, מתוחכם שכמותו, מיד מצא אותם מזויינים ומחומשים עד אפס מקום: כיסיו של יאיר היו מלאים בלוקשים. רבקה נשאה על גבה שק מלא דמעות. אראל היה מזויין באימא כלשהי. ראיתי אותה לראשונה רק כשפרק את האימא מעליו ופלט: "קיבינימט".
השארנו את התחמושת בעמדת השמירה ונכנסנו לתחנה. פגשנו יומנאי מנומנם שלגם תה בשקיקה ולא העיף בנו מבט.
"שמותיכם בבקשה", אמר בקול משועמם ואחז בעט.
הצגתי את הנגזלים.
"ומה התלונה"?
"גנבו לנו את המדינה", השיבו השלושה במקהלה.
היומנאי הרים את ראשו ובחן אותנו. מיד הבין עם מי יש לו עסק, לכן גייס את כל העדינות שבו, ואמר: "רבותיי, אתם לא במקום הנכון. אתם צריכים לפנות למחלקת אבידות ומציאות של ממשלת ישראל בקריית בן-גוריון בירושלים. אולי שם תמצאו את האבידה".
"אבל זו לא אבידה". כך אמר יאיר בכעס - "זו גניבה"! "טוב", כך השוטר, "אז בואו נמלא דוח. מתי אירעה הגניבה"? כאן החלו המחלוקות בין שלושת המתלוננים. היומנאי היסה את החולקים ושאל: "היכן התרחשה הגניבה"? שוב החלו השלושה להתווכח באשר לעובדות. השוטר הרים קולו ואמר: "רבותיי. בחייכם. זה לא רציני. אם אתם לא סגורים על הפרטים כנראה המדינה לא נגנבה אלא אבדה לכם. אני מציע שבכל זאת תפנו למחלקת אבידות בקרייה בירושלים. ייתכן ששם תמצא האבידה".
יצאנו מהתחנה ועצרנו מונית. עלינו לירושלים לקריית בן-גוריון, למשרדי הממשלה. בכניסה שאלנו במודיעין היכן מחלקת אבידות ומציאות. "תפנו ימינה ותלכו עד הסוף", ענתה המודיעין ותקעה לידינו פתק ובו היה נקוב מספרנו בתור: 1701.
פנינו ימינה והלכנו עד הסוף. זאת אומרת עד שנעצרנו כי עמדו שם בתור איזה 1,700 איש. זקנים וזקנות מבוגרים ורצוצי רגליים. פניהם יגעות ועיניהם כבויות. ניכר היה שהם ממתינים כאן בתור זה זמן רב.
"כולכם בתור למחלקת אבידות ומציאות"? שאל יאיר בפליאה. "כן", ענה מאן דהוא, "כולנו בתור. ממתינים כבר כמעט 70 שנה".
יאיר ואראל החליפו מבטים ואז פנה אראל בשחצנות ואמר לאנשים שהמתינו שם לפנינו: "חבר'ה, מה שאבד לנו חשוב לנו ולכם עד מאוד. אבדה המדינה! תהיו חברה'מנים ותנו לנו להיכנס ראשונים"! "ולנו אבדו הילדים", ענה איש זקן שעמד סמוך אלינו בתקיפות, תימני או אולי ממוצא מזרחי או אולי ממוצא בלקני, "אז תעמדו בתור בבקשה. קודם שנקבל את הילדים שלנו, ואז תקבלו אתם את המדינה שלכם"!
C וכל הסיפור יסופר בספר הימים.
מקורות:
1.
יאיר לפיד ירד לשטח: "גנבו את המדינה, נילחם עליה"
2.
אראל מרגלית
3. "אני מקווה שהאנשים שחוששים לארץ הזאת יתעוררו ויחזירו בכוח את מה שלקחו לנו בכוח", כך אמרה השחקנית
רבקה מיכאלי (5 באוגוסט 2017).
4. המילה "קיבינימט" בויקמילון: "מרוסית: ебена мать (yebyona mat) - "אימא מזוינת" (בצורה הפחות הולמת של המילה). הקו"ף, במקור הרוסי, מציינת פנייה: к ебеней матери (k yebeney materi) - "לאימא המזויינת". הביטוי נחשב מאוד וולגרי, בייחוד ליד נשים, ואמירתו מוגדרת ברוסיה כעבירה על החוק שעונשה קנס כספי או מאסר".
5.
עדותה של שרה גרמה