השבוע נורה כדור על-ידי צלף מהכנסייה הרוסית באבו-כביר אל עבר ביתנו ופגע בקיר שבחדר הרחצה. הדבר קרה בדיוק בשעה שמשה היה שם עם רחלי. למזלנו משה בדיוק התכופף לעבר רחלי והכדור פגע בקיר מעליו. כחוט השערה היה בינו לבין אסון נורא לכולנו. משה היה נרגש מאוד, חיבק את רחלי שלא הרגישה בדבר ולא הבינה מדוע אביה מתנפל עליה פתאום ומנשקה מנשיקות פיו. הבית שלנו הוא למעשה המבנה הגבוה הראשון בין אבו-כביר לתל אביב, ולכן קיימת סכנה מהצליפות. החלטנו לשלוח את רחלי לחיפה להיות זמן-מה אצל שרה ויוסף, אך מכיוון שרחלי סירבה, צירפנו אליה את מירי של שרה ומשה. שתיהן משחקות יחד ותוכלנה להיות שם זמן-מה בשקט גדול יותר ובלי דאגה עבורנו.
מוצאי שבת ט"ו בניסן תש"ח, 24 באפריל 1948
חגגנו ליל סדר מצומצם רק אנחנו - אבי, משה, יעקב, אני והילדים. הימים מתוחים, הבית שלנו, שבולט מול אבו-כביר, חשוף לצלפים, וברחוב עלייה קיימת סכנה ממשית להולכים בו. ההרגשה קשה, אין מצב רוח, אבל השתדלנו לשיר את שירי ההגדה. רחלי שאלה את הקושיות שלמדה בגן עדה, אבי הקפיד על קריאת ההגדה כולה. סיימנו את הסדר, השכבנו את הילדים וישבנו יחד לשוחח על המצב ועל העתיד.
בשעת לילה מאוחרת נשמעה דפיקה בדלת. משה פתח את הדלת ובחורה צעירה עמדה שם והודיעה לו שעליו להתייצב למחרת בבוקר לפעולה במחנה דב שברמת גן. משה לא שאל שאלות, שכן כבר היו שמועות בקרב אנשי האצ"ל על כך שהאצ"ל יבצע פעולה לכיבוש יפו, ומשה שמח שנבחר להיות חלק ממנה. משה שיתף אותי עוד קודם לכן בשמועות הללו וברצונו לקחת חלק בפעולה. אני הייתי חצויה, מצד אחד אני יודעת את חשיבות הפעולה גם למען בארץ וגם לחברי האצ"ל, שכן הם יוכלו להופיע בגלוי ולפעול למען היישוב כולו לא כמוקצים ומנודים אלא כחלק מהכלל. מצד שני, מה אם יאונה לו דבר מה בקרב הזה? כרגיל, שיתפתי איש בחששותי אלא להפך, התגברתי על רוגזי ועל פחדי ועודדתי את משה ביודעי את גודל השעה בעיניו. בשעת בוקר מוקדמת יצא משה למקום ההתכנסות. עד עכשיו לא שמענו ממנו דבר ואני דואגת ומתוחה מאוד.
י"ז בניסן תש"ח, 26 באפריל 1948
אנשי האצ"ל יצאו לפעולה לכיבוש יפו. השמועות על קרב קשה פורחות באוויר, השכונה שלנו מופגזת ואנחנו יורדים למקלט מדי פעם. העיתונים מלאים בגינוי הפעולה, על כך שנעשתה כדי לרכוש את אהדת הציבור כנגד ההגנה. אני מרגישה חצויה ונרגזת, לבי עם משה ועם אנשי האצ"ל, אך משפחתי וחברי נגדו. אני מרגישה בתוכי את המלחמה, שומעת את הקולות הסותרים ושמה לב שככל שהקולות נגדו מתגברים אני נסחפת לצדו. ממשה לא שמעתי דבר ואני מעסיקה את עצמי בטיפול בילדים ובאבי, משתדלת לחשוב מחשבות טובות כדי לא לדאוג ולא להדאיג את אבי ומתפללת לטוב.
י"ח בניסן תש"ח, 27 באפריל 1948
אנשי האצ"ל הגיעו לחוף הים ובכך קבעו את גורל יפו. משה הגיע הביתה בלילה, הוא לא הרבה לספר על הקרב אלא שהסכם בין כוחות אצ"ל וההגנה נחתם. נאמר בו שכל העמדות המוחזקות בידי האצ"ל תעבורנה לפיקוד ההגנה. יפו נכבשה בידי אנשי אצ"ל. איזו שמחה וגאווה שהנה סוף כל סוף גם משה יוכל להתגאות בגלוי בפעילותו ולא רק בני משפחתי שחברים בהגנה. אני גאה במשה ובמעשיו וגם אם בהתחלה הסתייגתי מפעילותו באצ"ל אני יודעת להעריך את תרומתה ליישוב ומגנה את ההתייחסות העוינת של מקורבי לחבריה. לא האצ"ל הוא האויב, רוצה אני לצעוק באוזניהם.
אני לא יודעת אם איום הצליפות על ביתנו נגמר לחלוטין, כדאי להיזהר ובעיקר בחדר האמבטיה שחשוף כולו, אבל הסיוט כפי שהכרנו אותו כנראה נגמר.
