ראשית גילוי נאות: אני יהודי, שאוהב את בני עמי, וידיעה על מותו של חייל צהל בפעילות מבצעית, מעכירה עד למאוד את מצב רוחי. מכאן המסקנה ברורה - בסכסוך הדמים בינינו לבין הפלשתינים, אינני אובייקטיבי.
ועכשיו לעיקר. אני לא אוהב את פסיקת בג"צ בנושא "נוהל שכן". לא משום שליבי נחמץ למראה הבעת העליצות הנשקפת מפרצופה של זהבה גלאון וחבריה, ואפילו לא משום הזדהותי עם זעמם של אפי איתם, אריה אלדד וחבריהם.אני לא אוהב את הפסיקה הזו, משום היהירות שבה.
ברשותכם אתרכז בשני הסמלים האולטימטיביים של המדינה: צה"ל, ובג"צ. ובכן, זה מול זה, ניצבו צמרת השופטים בישראל, וצמרת צה"ל. יהיו שיגידו, שיש כאן טעות מובנית, שהרי צה"ל עמד מול העותרים, כשבג"צ "יושב למעלה". ואני טוען - לא נכון. העותרים, אהדתם נתונה באופן אוטומטי לנרטיב הפלשתיני, והאוריינטציה של שופטי בג"צ וצמרת צה"ל שונה - הם חושבים רק על, מה טוב למדינה.
אלה ואלה משרתים את אזרחי ישראל. שופטי בג"צ, המומחיות שלהם היא- ייצור, שיווק והפצת: צדק, מוסר, ונורמות התנהגות. אלופי צה"ל, המומחיות שלהם היא הגנה על חייהם של היהודים, מפני אלה שאסרו עלינו מלחמה. ובמקרה הנדון - הטרוריסטים. היהודים = אני, את/ה, אתם, אנחנו.
טענת צה"ל הייתה, ש"נוהל שכן", הפחית עד למינימום, סכנה של הרג חיילים בפעילות מבצעית. בג"צ בפסיקתו, לא קיבל את טענת צמרת הצבא.
מפסיקת השופטים מבצבץ מסר: אנחנו שמומחיותנו אחרת, יודעים יותר טוב מהמומחים הצבאיים, כיצד לנהל מלחמה, תוך הקפדה על שמירת חיי הלוחמים. ולכן, סלקו את דעתכם, מפני דעתנו. מול מומחים לרפואה, הם לא היו מעיזים. זוהי יהירות בלתי נסבלת. מבינים בתחום אומרים שהיא תעלה לנו בדמים. יש מקומות ומצבים, שיותר מדי מוסר, זה לא מוסרי. מנהיגי ארה"ב, אנגליה, וספרד, אחרי שחוו טרור, (סליחה!) "השתינו בקשת", על הנודניקים שוחרי זכויות האדם.
בתודעתו של כל אדם, ישנם מאזניים. בטרם ננמק את מחאתנו נגד בג"צ, ראוי שכ"א מאיתנו יניח על כפות המאזניים את הדילמה שבה נדרשו להתמודד השופטים. ובכן, על כף המאזניים האחת הניחו העותרים, את הסכנה לחיי תושב פלשתיני תמים (יש דבר כזה), ועל כף המאזניים השנייה, הניחו אלופי הצבא, את הסכנה לחיי הלוחמים שלנו.
אם בפסיקתם יאשרו השופטים את ה"נוהל שכן", עלול פלשתיני תמים לשלם בחייו. אם פסיקתם תאסור את ה"נוהל שכן", עלול חייל ישראלי לשלם בחייו. אין ספק דילמה מוסרית כבדה. ובכן, על חייו של מי כ"א מאיתנו יעדיף לשמור?
אני טוען שני דברים:
ראשית, מבין השניים, אני חייב לשמור על הלוחם שמסכן את חייו כדי לשמור עלי.
שנית, אין בהעדפתי את השמירה על חייו של חייל צה"ל, משום הפקרת הפלשתיני התמים, אלא הודעה על שינוי כללי המשחק. האלוף (במיל.) יום-טוב סמיה בטוח, ש"נוהל שכן", שימו לב: "חוסך בחיי פלשתינים" (ערוץ 1 / 6.10.05).
הטרוריסטים יודעים בדיוק עד כמה קשה לנו, כשנהרגים חפים מפשע. זוהי הסיבה שהם מסתתרים באזורים מאוכלסים. אילו ידעו, שאזרחים תמימים, אינם בגדר "אפוד מגן", היו מן הסתם מוצאים מקום אחר להסתתר. וכך היינו כולנו חוסכים בחיי אזרחים. אסור לגמגם. מי שמתחבא מאחורי גבם של אזרחים, הוא, ורק הוא, אחראי לשלומם. קשיחות ונחישות במקרה הזה, היו חוסכים בחיי חפים מפשע.
אין כאן שאלה משפטית, אלא שאלה צבאית/מוסרית. ובעניין הזה, מותר שתהיה מחלוקת בתוך הצבא. ויש מחלוקת. והרמטכ"ל, אחרי שיתייעץ עם מי שהוא רוצה - יכריע.
זאת לא הפעם הראשונה שראש הצבא נידרש להכריע בנושאים מוסריים. המוסר הוא חלק בלתי נפרד מתורת הלחימה של הצבא. אי אפשר לנהל מלחמה, כשאתה חש בעורפך את נשימתו הכבדה של אהרן ברק. גם ככה מפקדי צה"ל טרודים עד מעל לראשם. הם לא ממש צריכים על הראש את שופטי בג"צ, יהיו מכובדים ככל שיהיו.
אין לי ספק שפסיקת בג"צ בנושא הזה, הורידה עוד קצת, את רמת האמון, שחש הציבור כלפי המוסד המכובד ביותר במדינה. וגם זה משהו, שכבוד הנשיא, השופט אהרן ברק, חייב ליתן את דעתו על כך...
ולסיום הערה: אני נימנה על אלה הבטוחים, שכל אדם, אפילו יהיה שופט בביהמ"ש העליון, לעולם לא שוכח לקחת איתו לעבודה את השקפתו הפוליטית. ודי לחכימא..
