מלאכיות בלבן - ללא גבולות

הרגעים הטובים בחיים נעלמים ברגע שאסון נכנס בדלת האחורית. מי באמת מתכונן לאסון? אסון, לפי ההגדרה, מגיע ברגע שאנחנו הכי לא מצפים לו, לעומת שמחה שאנו ערוכים אליה, מתארגנים בהתאם... ולפעמים גם חודש לפני מכינים את הגוף שלנו לשמחה. אפקט ההפתעה מביא בעקבותיו השלכות. האסון שדופק בדלת, מגיע עם המשבר – יד ביד הם אוחזים, ונכנסים לאותם חיים שלא בהכרח ערוכים לארח אותם, ומה עושים עכשיו? איך מכילים את ההפתעה הלא רצויה? איך מתמודדים עם הלא נודע?... דקה אחר דקה עוברות, והזמן עוצר מלכת, הגוף נותר ללא הנשמה בתוכו, ההזנה הופכת מלאכותית, ואתה נתון לחסדיהם של אחרים... אתה מסתכל סביבך, רואה את הכל מלמעלה, מרחף במחשבותיהם של אנשים, אותם אנשים שאכפת להם ממך. אתה מצליח להיכנס ללב שלהם, למחשבות שלהם, לכאב שלהם... והכול בגללך... האחריות היא שלך... אתה יכול להוציא אותם מהצער, ואתה יכול להכניס אותם לתוך הצער... במה אתה בוחר? לא תמיד הבחירה היא בידך... לפעמים אתה מתאמץ, אבל הגוף בוגד בך, מסרב להקשיב לך.. ואז מגיע הקול המוכר.. אותו קול שמגיע כל בוקר לבקר אותך ולטפל בך... אותו קול מרגיע ששואל אותך מה שלומך היום ומבקש את רשותך לקלח אותך למרות העובדה שאתה לא באמת מצליח לענות... אתה לא זוכר את השם של אותו קול מטפל, אבל אתה זוכר את הצליל של אותו קול, הקול שמטפל בך... הזמן עצר מלאכת אצלך, אבל בחוץ, החיים ממשיכים לרוץ... עוד קצת ועוד קצת.. אתה הפסקת להאמין בעצמך... אבל אלו שמסביב, ממשיכים בכל הכוח - עוד תרופה, עוד טיפול, עוד פיזיותרפיה, עוד ייעוץ של מומחה... הם חושבים עבורך, הם רוצים להצליח להציל אותך, אבל לפעמים הם רוצים כל כך להציל את האקדמיה. כלומר, להוכיח את אמתיות המחקר, עד שהם שוכחים את רצונותיך... עם זאת, הגוף מתחיל להגיב, השמחה מסביב הולכת וגואה, אתה מצליח להזיז את האצבע ביד הימנית, וכולם מסביבך מתרגשים מהנס, המשפחה מגיעה מאושרת ושמחה... למחרת, עוד אצבע זזה, העפעפיים זזים אט-אט, הכל נראה ומרגיש טוב, השכיבה הפכה לחצי ישיבה, המוניטור ממשיך לשדר עסקים כרגיל, ואז בדיון סוער בחדר צוות, מחליטים עבורך... מחליטים לך שהחיים שלך חשובים, מחליטים לך שהעתיד שלך הולך להיות טוב יותר - מאמר אחר מאמר, טיפול אחר טיפול... אתה כבר פוקח עיניים, מזהה את השעון מולך, רואה את השעה, לא בטוח שאתה יודע איזה יום היום... הרפלקסים חזרו לך, הגוף נשאר נאמן לך, ואז ברגע האמת, נשלף ממך צינור החיים. אתה לוקח נשימה עמוקה... לוקח נשימה עמוקה... כולם שמחים ומאושרים סביבך... וכל מה שאתה רוצה, זה לפגוש את אותו קול שאמר לך: "בוקר טוב אדוני, אני רוצה בבקשה לקלח אותך"... להיות אחות צעירה במחלקה ותיקה, זה מצד אחד מרענן, ומצד שני, מתיש ומייגע. את לא כזו נחשבת מצד הוותיקות, כי אחרי הכול, איך אומרים? התעודות לא מביאות את הניסיון בחיים, ועם זה אי-אפשר להתווכח. אבל מצד שני. החומר הטרי בראש, והראש הרענן מביא אתו זווית אחרת. כולן רוצות להתקדם ולזכות ב"אחות מצטיינת", אבל מה לעשות שרק אחות אחת מקבלת פעם בשנה את התואר הנכסף, שאתו מתווספים עוד כמה שקלים שנמחקים עם מס ההכנסה? אז לא כולן דומיננטיות במחלקה, ובטח לא כאלו עם מרפקים, אבל מי שיש לה מרפקים, יודעת לתקוע אותם עמוק בתוך הצלע של השנייה, לא כי יש לה משהו נגדה, חס וחלילה... זה כי יש לה משהו לא סגור עם עצמה... כעס, אכזבה, תשישות, שחיקה... לא חסרים במקצוע הזה רגשות מעורבים. יש כאלה שיודעות לנתב את עצמן, ויש כאלה שלא... יש כאלה שירגישו בתחרות וירגישו מאוימות, ויש כאלו שיחייכו וילמדו מאחרות. הכל תלוי באופי ובאחראית המחלקה. כמו בכל משפחה, כאשר הראש דפוק, כל הגוף סובל... וכשהראש בריא, כל הגוף צוהל. פשוט כך! שמונה שעות ביום שמתחלפות להן עם שמונה שעות בלילה או בערב, אותם פרצופים כל הזמן, אותן בעיות כל הזמן. מי שמתחלף, וגם לא תמיד, אלו הם המטופלים. ואנחנו, מה התפקיד שלנו? לתת להם טיפול רפואי/סיעודי תומך מכל הבחינות ועם כל מה שמשתמע מכך. אם זה בהיבט הסיעודי – מצפים מאתנו לקלח אותם, להאכיל אותם, להלביש אותם, להקים אותם, לתמוך בהם כשהם הולכים, לעזור להם לקום, לשבת, לשכב, ולעתים גם לנשום, להשכיב אותם לישון, לכבות להם את האור, ולתת מענה לכל כאביהם ורצונם במשך כל שעות היממה. כל פעמון שנלחץ, מקפיץ את הצוות הסיעודי, שמבקש רק דקה של קפה כדי להרגיע את הרגליים ולהוריד את הלחץ מהוורידים. אם זה לא הפן הסיעודי, אז יש את הפן הרפואי – מצפים מאתנו להכין את התרופות ולהבין מדוע החולה מקבל את התרופה הזאת, ואם משהו לא ברור, פונים לרופא שיסביר, ואם זה לא מוצא חן בעינינו, אז מתפתח שיח על זה, ולפעמים נגרר לשיח קולני, כי אחרי הכול, מי שנותן את התרופה, הוא זה שאשם! מצפים מאתנו לבקר ולבדוק כמה פעמים לפני שאנו נותנים תרופה, טיפול או סתם קשירת ידיים, מצפים מאתנו לדווח על כל פעולה חריגה שנעשתה, ועדיף שעה אחת קודם – אף אחת לא רוצה שיתפסו אותה לפני שהיא דיווחה, כי אז זה מעיד על פגיעה באמון ועל חוסר מקצועיות, וזה גורר אחריו בירור במשרד המפואר של האחות הראשית שקצת שכחה איך זה לעבוד בתנאי לחץ, אבל כל אחד ותפקידו... ומה עם הפן הנפשי? גם שם אנו צריכות להתעניין ולדבר ולעודד את המטופל. לא משנה שיש עוד ארבעים כמותו במחלקה, אבל אז, אם דיברת יותר מדי – את כבר פטפטנית, עצלנית ומתחמקת מהעבודה... אבל כל הלחץ הזה מתגמד לעומת החיוך שמקבלים ממטופל, ההערכה שלו. השוקולד הזול שהוא מביא כדי להוקיר תודה, נראה פתאום הדבר הכי יקר בעולם. השיפור במצב הרפואי שלו בזכות אותה יד שנתנה לו את האוכל או את התרופה, או בזכות אותה יד שנגעה בידו ואמרה לו בוקר טוב. ההערכה זה מה שאחות מצפה לקבל מהמטופל שלה...