הפרק הזה נפתח באמירה שמעידה על הראיה הדתית לאומית של הכותב: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות שלו אינן חלק מהזהות שלו". זאת אמירה מוכוונת בגוון שלילי, שרומזת לקורא הדתי לאומי, שליהודי החילוני יש בעיה עם הזהות היהודית שלו! האמירה היותר מדויקת היא: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שעמדותיו אינן מושפעות, או מושפעות פחות על-ידי הזהות שלו". ולכן קיים סיכוי גדול שעמדותיו פחות מוטות ויותר מציאותיות. על המסקנה הזאת מדלג גודמן, ומיד רומז למטרתו של הפרק הנוכחי: "תוכנית ההסדר החלקי (שהוצגה בפרק הקודם בצורה מגמתית כפי שפרטתי.- ג.ג.) מדגימה את החשיבה הזאת (החשיבה הפרגמטית החילונית- ג.ג.) אך היא תוכנית דרמטית משום שהיא משנה את גבולות המדינה". מדוע היא דרמטית? משום שהציבור הדתי לאומי לא מסוגל (כמו הפלשתינים) להסתפק בגבולות 67 או לוותר פורמלית על שטחי יו"ש. לכן מציע גודמן רעיון "צפרדע" שהציבור הדתי לאומי יוכל לבלוע, בהתאם למסורת הידועה שלו, להתעלם מהמציאות: "ניתן לשקול גם רעיונות יותר מינוריים, שלא מותירים ישובים יהודיים מחוץ למרחב השליטה הישראלי". זה הרעיון שמציע גודמן "לפרגמטיסט הישראלי" כדי לשמר את כל ההתנחלויות, בלי להתחשב בפלשתינים. רעיון שינציח את המצב הנוכחי שנגדו נאבקים הפלשתינים. כדי לשכנע את "הפרגמטיסט החילוני", הוא מגייס את קיסינג'ר לעזרתו ואת אמירתו מ-2016 שבמצב הנוכחי במזה"ת "פלשתין החדשה והקטנה לא תחזיק מעמד". ואני כפרגמטיסט חילוני יהודי שואל: אם זאת התחזית ואם בכ"ז הפלשתינים משתוקקים לזה, מדוע לא להכנס אתם למו"מ על זה? אדרבה, ננהל מו"מ מול הנהגתם, שיבטיח את האינטרסים הישראלים ביו"ש וגם נתן לפלשתינים את ההזדמנות להכשל. הרי נפיק מכך תועלת כפולה.
א. האם לאפשר לפלשתינים "כמעט מדינה" זאת דילמה שקיימת אצל הישראלים. לפלשתינים היא לא אופציה והם מעולם לא דנו בה. זה תחילתו של הכשל ברעיון ההתפצלות. המשכו של הכשל הוא בכך "שהרעיון" לא מכוון לאוזן הפלשתינית, הם ממילא ידחו אותו! הוא מכוון לאוזנו של הפרגמטיסט החילוני כדי שיילכד בו, ולאחר "שהרעיון" ידחה על-ידי הפלשתינים, תהיה לו סיבה מספקת להניח את התנחלויות לנפשן. לכן גודמן בונה סביב "הרעיון" קונסטרוקציה "דמו רצינית" שתאפשר גם לציונות הדתית לבלוע, לא להחנק ובעיקר לשתוק. "שילוב של אמצעי דיפלומטי ואמצעי טריטוריאלי... ...שניהם יחד עשויים לכונן מציאות שבה יש דרגה גבוהה של התפצלות ללא סיכון ביטחוני גבוה". כאן יש להזכיר שעדין לא הוגדר מהו בכלל סיכון ביטחוני. והאם למשל, התנחלות מבודדת מרוחקת ותלותית מיצרת סיכון ביטחוני?
ב. מכאן אנו מובלים אל סדרת תרגילי ניסוח שהמחבר מרשה לעצמו לכנותם "המאמץ הדיפלומטי". לא פחות! ובמשחק במילים הזה עם עצמו הוא מציע שתי פעולות: "הראשונה שבהן היא הכרה ישראלית ברשות הפלשתינית כמדינה", הכרה שנכון להיום ממשלת ישראל מתנגדת לה בשל "ההיגיון המדיני הקונבנציונלי", במקום זה מומלץ בחום "לשנות את צורת המחשבה... משאיפה לשלום ליציאה מהמלכוד..." וגודמן מסביר בשיא הרצינות: "אם ישראל תשאף "רק" לארגן מחדש את הסכסוך, אזי הכרה בינלאומית בפלשתין עשויה להיות דווקא יתרון". המשמעות הממשית היא לחדול להתנגד ולתמוך בהכרה הבין לאומית שכבר נתנה לרשות הפלשתינית. מדוע אני מכנה זאת משחק מילים ריק מתוכן? משום שההכרה שקבלה הרשות כמדינה היא הכרה טריטוריאלית! גבולות 67 אז מה כבר יצא לנו מהלולינות המילולית הזאת? אם לא הסכם "אוסלו" בתחפושת אחרת?...
ג. מתווסף רעיון "מהפכני" נוסף, שמוכנס משום מה תחת לכותרת "מאמץ דיפלומטי": "העתקת שכונות ממזרח ירושלים למרחב השלטון העצמי הפלשתיני" הכוונה כמובן לשכונות הערביות, וניתן לזה גם נימוק "חדשני": כך הרשות לא רק תוכרז כמדינה אלא גם תהיה לה בירה – בירושלים". מוזר, אבל איך לא חשבנו על זה קודם? כל אלה נושאים אזוטריים בהשוואה למה שמכונה "נושאי הליבה" שאותם בחר גודמן לעקוף מסיבות "לא ברורות"...
ד. נראה שגודמן למד עמל וטרח לאחר כל המאמץ הזה הגיע למסקנה מפתיעה הבעיה של הפלשתינים היא תחושתית: "תחושת "הכיבוש" ממוקדת בעיקרה במעבר דרך שטחי C שבהם עוברים פלשתינים במחסומים", לאמור, אין לפלשתינים תודעה או זכרון היסטורי, אין מגדר לאומני או דת! יש להם "תחושות"... ואת אלה ניתן למנוע (אפשר ציפרלקס זה פופולרי...). אבל גודמן הרבה יותר רציני, הוא מציע את "המאמץ הטריטוריאלי". ומכנה את זה "שאיפה אסטרטגית: לבטל את מוקדי החיכוך הללו... על-ידי העברת חלקים משטחי C לרשות," גודמן לא מזכיר (או משכיח) מה גרם להקמת "מחסומי התחושה הקשה" מה הסיבה ומה המסובב? הדאגה לביטחון חיי המתנחלים מפני הפלשתינים! דהיינו: הפלשתינים מוכנים לסבול את תחושות הכיבוש כדי לבטל את התנחלויות!
ה. אלא שגודמן אינו שוטה. כפי כפי שאולי מצטייר מהתאור בסעיף ד' גודמן ממהר לחשוף את כוונתו האמיתית: "לצרף פתרונות טכנולוגיים ואדריכליים, שיכללו מנהרות, גשרים וכבישים עוקפים שיאפשרו לפלשתינים לחוש חופשיים מהכיבוש... זהו פרויקט אדיר ומורכב אבל הוא פרויקט אסטרטגי ראוי לישראל". הדבר היחיד שאסטרטגי בפרויקט הזה הוא הרצון של גודמן שישראל תקבור עוד ועוד מיליארדים על המתנחלים ביו"ש וכך יהיה לה יותר קשה לוותר על ההשקעות.. אין בזה שום תרומה אסטרטגית אחרת! כי הפלשתינים ימשיכו לפגע כי הבעיה שלהם אינה תחושתית!
ו. גודמן מגלה "נדיבות": "בנוסף לרצף התנועתי בין חלקי האוטונומיה ישראל תימנע מהרחבת הישובים שמחוץ לגושים על-מנת שלא להוסיף אילוצים ביטחוניים חדשים..." גודמן יודע שעל עתיד הגושים יש בישראל הסכמה רחבה, עכשיו דאגתו היא לעתיד הישובים שמחוץ לגושים. הוא מציע להשאיר אותם והוא מסכים לא להרחיב אותם, בתוך שטח C כמובן הוא מצפה שהפלשתינים יבלעו את "הצפרדע" הזאת, ויהנו מתחושת "העצמאות" שהוענקה להם, ושהחילוניים יהיו מספיק טפשים להאמין שיש לזה סיכוי... נראה שהשלב הבא בפיתוח הרעיון הוא צביעת ההתנחלויות בצבעי הסוואה כדי שהפלשתינים לא יראו אותן... או שלאט-לאט יתרגלו לכך שהם שם...
ז. לאחר "שהצליח" להתפצל מהפלשתינים בשטחי A ו-B על-ידי כך "שהעניק" להם עוד נתחים קטנים משטח C (שעד עכשיו הם ידעו שכולו רק שלהם!...) נזכר גודמן שיש כמה עשרות אלפי פלשתינים גם בשטח C שצריך לעשות אתם משהו... גודמן מוצא להם פתרון יצירתי: להיות "כמעט אזרחי ישראל". משום מה הוא משוכנע שהם יקפצו על זה ללא היסוס: על-פי הצעה זו, הפלשתינים שבשטחי C ייהנו מאותן זכויות להם זוכים ערביי מזרח ירושלים. ומה הן כבר "הזכויות" האלה? קצבות ביטוח לאומי במסורה וביטוח בריאות מינימלי ללא
זכות הצבעה שממילא הם לא מעוינים בה בדיוק כמו תושבי מזרח ירושלים! ומעמד של אזרחים סוג ב' בהשוואה לשכניהם היהודים. קשה להאמין שגודמן מתכוון לכך ברצינות, ועוד לאחר שהסביר קודם ארוכות מדוע הפלשתינים אינם יכולים להסכים להסדר.
ח. כך מסכם גודמן את
"רעיון ההתפצלות", עדיין מבלי לרמוז באיזה מסגרת ניתן יהיה להגשים אותו: "מצד אחד, שטחי A ו-B יתרחבו ויהיו בפועל "כמעט" מדינה פלשתינית, ומצד שני תושבי שטח C הנותרים יהיו "כמעט" אזרחים במדינה ישראלית. ואני מרשה לעצמי להוסיף: שרעיון ההתפצלות "כמעט" יהיה ניתן להגשמה... אבל המשפט המכונן הוא המסיים: "התוצאה תהיה צמצום דרמטי של השלטון על הפלשתינים – מבלי לצמצם באופן דרמטי את הביטחון של הישראלים." לצערי "התוצאה" תלויה קודם לכל בהסכמות הדדיות בתהליכים ובישומם. גם כתרגיל מחשבתי תאורטי "רעיון ההתפצלות" אינו בר הצגה ללא מבחן רעיון יישומו.
