לירז כהן ביטון, עובדת סוציאלית בהכשרתה, עובדת בעיריית שדרות כעובדת סוציאלית קהילתית כמעט שבע שנים ומנהלת את היחידה הקהילתית. היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית, נשואה ואם לשלוש בנות, הגדולה שבהן עוד לא בת ארבע, והקטנה בת שמונה חודשים (בזמן הראיון). לירז חיה בשדרות כל חייה ונשואה לתושב העיר. העיר שדרות הוקמה כעיירת פיתוח ב-1951 ונקלטו בה עולים מכורדיסטן ומאירן שחיו במעברות. כמה שנים לאחר מכן נקלטו עולים ממרוקו ומרומניה. ב-1996 הוכרזה כעיר לאחר צמיחה מואצת בעקבות העליות מאתיופיה ומארצות חבר העמים. כיום מונה שדרות כ-25,000 תושבים ונמצאת בתהליכי צמיחה ופיתוח מואצים. כ-15 שנים נתונה העיר להתקפות קסאמים. לירז אישה צעירה, קשורה לעיר שדרות ורואה את עצמה כחלק ממנה. היא אינה המרואיינת הראשונה שאנחנו פוגשים שאוהבת את העיר ואינה רואה את חייה מתנהלים במקום אחר. שדרות בעיניה היא "לא להיות לבד", יש בה תחושת משפחתיות שגורמת להמשיך ולרצות לחיות בה. המשפחה, העבודה, הקהילה, כל אלה שזורים בחייה והיא אינה רואה את עצמה נמצאת במקום אחר גם בשעת חרום. זה המקום הבטוח. פינוי בשעת חרום אינו נראה כאפשרות עבורה. בעתות חרום היא בתפקיד, ומשפחתה נמצאת על ידה. היא מתמודדת עם המציאות המשלבת את עבודתה בתפקיד בכיר ואת הדאגה לבנותיה, לאיכות החיים שלהן ולהגנה עליהן. לירז היא אחת מאלה שיוצאות ראשונות לשטח לאחר אירוע ביטחוני. מצב זה דורש יצירת פתרונות וכללים שעל פיהם היא מתנהלת: ההסתייעות במשפחה המורחבת הגרה גם בעיר, הטלפון הקבוע אחרי נפילת קסאם ל"ספירת המלאי" של המשפחה, כדי שאפשר יהיה לגרש את הצל של הדאגה, ושעות הקודש של אחר-הצהריים עם הילדות גם בימי לחימה. גם לירז כמו בעלי תפקידים אחרים מדברת על השחיקה שהייתה בצוק איתן, על העבודה האינטנסיבית ועל הקריסה שהגיעה לאחר מכן. היא מבינה ומדגישה את המשמעות של להיות אנשי מקצוע במצבים האלו לאורך זמן ויש לה תובנות אחרי צוק איתן על איך צריך להתנהל בעתיד. אלה גם באות לידי ביטוי בעבודת המחקר שלה.

הקשר לעיר שדרות

לירז נולדה, צמחה ועובדת בעיר שדרות, "ולעולם אחיה פה, זה משהו שאני לא מוכנה לוותר עליו, זה ביתי". היא מתבוננת על התהליך שעברה במסגרת התקופה הממושכת שבה שדרות נמצאת תחת ירי של קסאמים ובין שלושת המבצעים. בתקופה זו היא גדלה מגיל השירות הצבאי עד להיותה אשת מקצוע ומשפחה. בעופרת יצוקה הייתה סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית ותפעלה בהתנדבות את מערך החרום בעיר. כבר באותה תקופה היא גילתה כי החיבור בין עבודה סוציאלית, החרום והקשר לשדרות הוא הגשמה עבורה. בין המבצעים המעמד שלה בעבודה השתנה ובצוק איתן כבר הייתה בצוות המוביל של מכלול האוכלוסייה בעיר. היא השלישית ברשימת אלה היוצאים ראשונים כשקורה אירוע ועושים הערכת מצב לגבי ההתערבות הנדרשת. האימהוּת משנה מאוד את החוויה שלה. בעופרת יצוקה, כשעוד לא הייתה אימא, הייתה כל היום בתפקיד ולא חזרה הביתה, בעמוד ענן ובצוק איתן כבר יש לה לוח זמנים שונה. בין לבין גם קורים דברים במשפחה, בן דודה נפגע ישירות מקסאם ורגלו נקטעה. הליווי של המשפחה הפך לחלק מהמערכת. היא מדברת על העבודה בעיר כ"חוויה מאוד מאוד עוצמתית. היא נותנת משהו. המקום שלי כאשת מקצוע, יש בו איזושהי תחושת שליחות. אנחנו פה כל השנה ושם באמת צריכים אותנו. שם באמת יש לנו סיבה להיות, לעשות". היא מסבירה את החיבור הזה לשדרות, שאומר "לעולם אחיה פה": "יש גם משהו בשדרות שמחבר אותך. אבל יש משהו שאותי מאוד מנחה וזה עניי עירך קודמים. יש כל כך הרבה מה לעשות פה. גדלתי פה, העיר הזאת נתנה לי כל כך הרבה, היום המקום שלי כאשת מקצוע הוא להחזיר לה. אפילו את המעט שאני יכולה. למצוא עבודות במקומות אחרים, באמת, זה לא מהמקום השחצן של... זו לא בעיה. אני היום כחוקרת באקדמיה מתחננים תבואי, תלמדי פה, אבל משהו פה מחובר וזה ברור לי גם בתקופות ששקלתי בדרך כזאת או אחרת להתקדם או שהגיעו כל מיני הצעות עבודה כאלה או אחרות שיכולות לקדם אותי, גם מקצועית וגם נגיד כלכלית. זה גם החיבור בעצם לקהילה, זו הסיבה שבסופו של דבר התפקיד הזה בחר אותי ולא אני אותו. יש משהו. יש משהו בעיר הזאת שאני לא מצליחה להתנתק ממנה. המשפחה גם שלי וגם של בעלי פה. אני חושבת שהעיר הזאת, יש בה כמו בכל עיר קטנה גם חסרונות, אבל יש בה הרבה יתרונות מעין משפחה, של החמימות, של הביחד". לירז מתייחסת למעמדה של העיר במדינת ישראל כתושבת, וכאן היא מרגישה שקופה, לא רק בשדרות, אלא בעוטף עזה בכלל. הידיעה שמה שקורה בתל אביב או בירושלים יש לו כותרת אחרת ויחס שונה. לפעמים היא פוגשת מצבים שבהם קורה משהו במרכז המדינה, בתל אביב או בירושלים וקיימת אפילו אמירה של התושבים בשדרות "מגיע להם". קיים רצון להיות "עוטף ישראל" ולא "עוטף עזה", אבל המציאות היא יותר של שקופים בעיניה. מהבחינה הזאת לירז מרגישה שהיא נמצאת בסירה אחת עם קיבוצי האזור. לא קיימת כלל תחושת הבדל בינם והמרחב הכפרי לבין שדרות, והיא חווה את כל האזור כמקשה אחת. בנושא הפינוי, שהיה נפוץ בקיבוצי העוטף, היא מחזיקה בדעה מוצקה וחושבת שעדיפה ההישארות במקום. מה גם שפינוי עיר כמו שדרות על כ-26,000 תושביה אינו דומה לפינויו של קיבוץ של כמה מאות תושבים. נראה לה הגיוני לפנות אוכלוסיות מיוחדות, אבל לא כמקשה אחת. ראש העיר שדרות אומר "לא יהיה פינוי", וזוהי גם תפיסתה שלה. בזכות הניסיון שנצבר עם השנים במצבי חרום הפכה שדרות למעין "שפן הניסיונות" של המדינה, פותחה מומחיות בנושא ונולד גוף ידע שיכול לעזור לאחרים במצבים דומים. מבחינה מקצועית לירז גאה מאוד בכך שהעיר הפכה לכתובת לכל הארץ בנושא ועל כך שאנשי המקצוע שעובדים בה הם מודל לאופן התנהלות במצבים אלה. אנשי העיר מגיעים למקומות רבים בארץ ומעבירים את התורה של התנהלות במצבי חרום. המקום שהם באים ממנו הוא לא כחסרי אונים או כ"מסכנים", אלא ככאלה היודעים מה לעשות במצבי חרום.

משפחה ותפקיד

לירז מודעת היטב לתופעות שבנותיה נחשפות אליהן. היא מנסה לתמרן את חייה בין העבודה, הבית, הסכנה והחשיפה לאירועים: "יש פה משהו בתחושה שהוא מאוד מוגן. אני לא אכליל, כי אני יודעת שיש לא מעט אנשים שלא מרגישים ככה, וזה לא נכון לתת אמירה כוללת, אבל זו התחושה שלי. הכל פה מאוד ידוע, הכל ברור. ברור שיש לי בבית מרחב שאני אוכל להגן בו על עצמי, על הילדים שלי, וזה לא מובן מאליו. כשאני נמצאת במקום שהוא לא, פתאום הדריכות היא יותר גבוהה. בעמוד ענן הייתי אחרי לידה של הבת השנייה שלי והייתי בממ"ד. לא יצאתי משם בכלל כאילו... זה היה קצת יותר מלחיץ, שתיהן היו תינוקות מאוד מאוד קטנות וחששתי לצאת. אני זוכרת שכתבתי פוסט בפייסבוק על חוויה של אימא תחת איום ביטחוני, כי זו פעם ראשונה שבאמת הפכתי לאימא, אחד המסרים היה משהו על הדופק. כאילו היא שומעת את הבומים ודפיקות הלב, אבל זה לא הדופק שלי כאימא שמגוננת, אלא הפחד. ואיך מגיל כזה הכל כל כך חשוף. אני חושבת ששם אולי גם נמצא הדוקטורט שלי, בצורה כזאת או אחרת. שם הבנתי שיש משהו מעבר ללחיות פה, לחוויה הזאת, לאווירה הזאת, יש משהו שלנו גם כהורים בתוך הדבר הזה וגם כאנשי מקצוע שצריך לעשות איתו משהו. צריך לעשות איתו משהו אחר. זה לא מדובר מספיק, לא ידוע מספיק. לי לקח המון זמן, כמו שאמרתי קודם, לבוא ולהצביע, אני צריכה את זה בשביל לתפקד כמו שצריך פה, אני צריכה להבין, למלא את העבודה שלי כאימא או לדעת שכולם אצלי מוגנים בשביל לתפקד. זה משהו שאני חוזרת עליו כל הזמן, כי הוא מאוד מאוד משמעותי. איפה את שמה את הדברים בפרופורציות. הכי קל להישאר בחרום. ולזה שצריך אותי. לי כל הזמן היה החשש להתעורר רגע אחרי ולהגיד איפה הבנות שלי היו בתוך הדבר הזה, הייתי איתן מספיק? לא פגעתי בזה שיצאתי יותר מדי? זה פשוט בנקיפות מצפון של אימא שכנראה לא ייגמרו גם במלחמה הבאה, אבל זה משהו שלי כל הזמן מהדהד בראש". בכל אופן, לירז מוצאת את הדרכים להתמודד עם המצב ומייצרת פתרונות: החלוקה עם בעלה, הסבתות המשמשות מעטפת, והוריה ששותפים מאוד בגידול הילדות, דרך הכניסה לממ"ד בכאילו משחק עם הילדות, מלווה בשירים. גם בשעות חרום לא נפגעות שעות הקודש שלה כאימא. אלה מלוות בידיעה שיש קשיים ויש מציאות קצת שונה ובתקווה שלא יהיה סבל מתמשך. במלחמה האחרונה בצוק איתן לא נפלו טילים רבים בשדרות, אבל היו בעיקר רעשי מלחמה. רעשי קרב מתמשכים: "וכשהביפר צפצף לצבע אדום, מבחינתן זה היה משחק שמתחילים לשיר וכל פעם בוחרים שיר אחר. אם אנחנו במקלחת אז זה יכול להיות שיר שקשור למקלחת, הרבה יצירתיות. אז זה מה שזכור להן. כשאתה אומר צבע אדום, אז הן רצות לממ"ד בשירה. יום הזיכרון האחרון הייתה אזעקה. הבנות לא מכירות אזעקה כי בשדרות אין אזעקות, אבל אזעקה עושה להן קונוטציה כנראה של הממ"ד. ופשוט רצו בשירה לממ"ד ולא הבינו למה אנחנו עומדים ולא באים איתן, הבת הגדולה שלי חזרה ואמרה לי אם למה אתם לא באים? אמרתי, זו צפירה אני לא יכולה לבוא, ואז הבנתי שהיא מתחילה להילחץ מזה שאני לא הולכת, אז הסברתי שזו צפירה ויום הזיכרון ולא צריך לרוץ לממ"ד, אבל זה ברור שזה נגע בהן. זה ברור שהאזעקות והצבע האדום והרעשים כן נגע להן, הן כן מבינות, לפחות הגדולה ביניהן מבינה מה קורה סביבה".

אירוע

לירז מבינה שהייתה נוכחת שעות ארוכות במקום העבודה בתקופת צוק איתן. התחושה היא שהייתה חודשיים רצופים בעבודה. היא מתארת מה קורה עם רגשות האשם, עם נקיפות המצפון. היא יצרה לעצמה שעות קודש, שעות "זהב", שבהן היא הייתה עם הבנות. היא נזכרת בחוויה: "שאולי הייתה הכי עוצמתית בתקופה הזאת, ושמה אותי באמת בדילמה שבין להיות אם לבין להיות אשת מקצוע, שככה בשיא המלחמה, לקראת אמצע יולי, כבר הבנו שזה הולך להיות ארוך מהרגיל. זה כבר לא השבוע שבועיים שאנחנו רגילים מהמבצעים הקודמים. אני מגיעה הביתה, והבת שלי הגדולה נתלית עליי כמו תינוק בן יומו, כמו עובר, והיא מתעקשת לישון כשהיד שלה תופסת לי את החולצה ושהיא מכורבלת, כאילו בתנועה עוברית עליי. היא ידעה לומר מעט מאוד מילים בגיל הזה, אבל זה היה אל תלכי. המילים אימא תישארי, אימא אל תלכי חזרו ממש אל תוך הלילה, לילה שלם ישבתי כשהיא עליי, פשוט לא הסכימה לשחרר. כשהייתי מנתקת לה את היד זה היה צרחות אימים. הבנתי שהילדה שלי בחרדה, או חווה חוויות של איזושהי חרדת נטישה או משהו שקשור במצב הביטחוני, או הערבוב של השניים, אבל זה לא עשה לי טוב. הבנתי שאני צריכה להתנתק בשבילה". ואז כמשפחה הם החליטו לנסוע לאילת, בהחלטה ספונטנית. היא ביקשה אישור מהמנהל שלה, והם יצאו. ההחלטה הייתה ספונטנית מאוד. וגם ההתארגנות. כשהגיעו לאילת היה שם צבע אדום וקסאם נפל ממש בפתח המלון שאליו הגיעו: "צעקות בחוץ, היסטריה, כולם במסדרונות, אני יוצאת, לעבוד... רגליים פה, נשימות... כל הטכניקות הכי מוכרות. בעלי אמר איזה משפט, אפשר להוציא אותך משדרות, אי-אפשר להוציא את שדרות ממך". באותו רגע התארגנו וחזרו הביתה לשדרות, בבית יש מקלט, בבית היא יודעת מה לעשות, זה המרחב המוכר והבטוח. המרחב המוגן שיש בשדרות מקנה ביטחון רב. בצהריים כבר היו בחזרה והיא התייצבה שוב לעבודה.

התפתחות אישית ומקצועית בצל האירועים

פצצת המרגמה הראשונה נפלה בעיר כשלירז הייתה בשיא של בחינות הבגרות. היא זוכרת, וזה גם משעשע עד היום את המשפחה שלה, שכאשר נפלה הפצצה, קרוב מאוד לביתה, כל השכנים צילמו והתרגשו, והיא למדה לבחינת בגרות בהיסטוריה. לירז אינה מגדירה את עצמה כסובלת מחרדה, אבל יודעת היטב שיש משקעים להתמודדות הזו לאורך זמן. יש לה אינספור חוויות שקשורות לנפילות קסאמים, כמו למשל ללכת עם אחיה הקטן ולהגן עליו בגופה, והוא צוחק על היכולת המוגבלת שלה לעשות זאת כשהיא רזה כל כך. והמקרה שבו בן הדוד שלה נפגע פגיעה ישירה כשהיא למדה לתואר למבחן בפסיכולוגיה, באמצע סמסטר, "וקופץ לי בוואלה שהיה קסאם בשדרות, כולנו שמענו, ושיש פגיעה ישירה בילד וזה יישמע מוזר, אתה מרגיש את הצביטה בבטן ואתה יודע שזה איכשהו קשור אליך, ואחרי שתי דקות מגיע טלפון מהדוד שלי שאומר שזה הבן שלו ומזעיק את ההורים שלי וכל הבלגאן שמגיע עם זה, ואיך פתאום מיום נורמטיבי של סטודנטית שלומדת למבחן זה הופך להיות מישהי בשדה הקרב". בעבודת הגמר שלה בסמינריון של התואר הראשון היא ראיינה עובד סוציאלי, שסיפר לה על הבן דוד שלה שנפגע מול הבית שלו, ושהוא רצה לצאת לעזור לו וראה חלקי גופות מתעופפים באוויר, ולשמוע את החוויה הזאת ממקום אחר... "ולשתוק, שוב, המקום הזה של השתיקה, שכאילו כל פעם בכובע אחר של התפקיד, לא מאפשרת לדבר על הדברים או להגיד דברים". למרות הצלקות שהמצב הזה משאיר הוא גם נותן הרבה כוח, והיא מאמינה שההתמודדות בסופו של דבר הפכה אותה למי שהיא היום, חיברה אותה יותר למקום העבודה שלה: "מחצית מהחיים שלי הייתי תחת... אני בת שלושים, 15 שנה, כאילו מחצית מהחיים שלי, הייתי תחת הדבר הזה, זה משהו שהוא טבוע, זה משהו שמכוון, ואני דווקא רואה שמהאתגר אפשר גם לצמוח, זאת אומרת לצד כל זה אפשר לעשות גם הרבה דברים טובים. זה לא משהו משבית, זה לא משהו שהוא... דווקא לי הוא נתן יותר כוח לעשות. בכל מיני כיוונים. אם זה לעשות איפשהו למען הקהילה שאני חיה בה, או לעשות למען האנשים שמתמודדים עם זה ולנסות להבין את החוויה יותר, ואולי לתרום במשהו מאוד מאוד קטן בלעזור להם, שזה דרך המחקר, או בעבודה של לצאת ורגע לעשות עכשיו נשימות לילד שנכנס להתקף חרדה. ויש עוד הרבה אנשים שיכולים לעשות את זה, כן, אני לא מצילה את העולם, אבל זה משהו שלפעמים אנחנו צריכים לזכור, שכתושבי שדרות אולי גם נבחרנו. נבחרנו לאיזושהי משימה, של להתמודד עם זה, של לחזק זה את זה, של להיות שם אחד בשביל השני. משהו בסולידריות הזאת שמאוד מאפיין את שדרות. זאת הגישה שלי". אחרי צוק איתן היא מתארת את מצבה כקריסה. היא הייתה זקוקה לפסק זמן של שבועיים. בתוך התקופה עצמה עבדה עם אדרנלין גבוה. ללא מחשבה. באופיה היא מתארת את עצמה כ"קפיץ", היא רגילה לעשות הרבה דברים יחד. אבל מיד אחרי המאורעות, במיוחד בזכות המודעות של אשת מקצוע מהתחום הטיפולי, היא מבינה את מה שעבר עליה: "המשימה הכי משמעותית כעת של המקצוע, לדעתי, היא בדקה אחרי. היא לבוא ולהגיד רגע, צריך זמן לעצמי, או צריכה שיחה או משהו. לקח לי זמן גם להבין את זה אבל זה קרה. זה לא שנגמרה המלחמה אז הבנתי שאני צריכה חופש, ניסיתי לחזור לעבודה, אבל לא... זה לא קורה. פתאום אין אנרגיות, יש נפילת מתח. חליתי, סתם קיבלתי שפעת פתאום, באמצע הקיץ שפעת, מה קשור... מבינים שהגוף מבין שזהו, ועכשיו הוא יכול לבגוד, עכשיו מותר לו לקרוס. ושבועיים לא עבדתי. שבוע אחד הייתי במיטה, חולה, שבוע אחד החלטתי שאני נוסעת עם המשפחה כדי להתאוורר, להשתחרר ולחזור בכוחות חדשים". התקווה היא כמובן שלא יהיה שוב מצב דומה, מלחמה ארוכה כל כך. היא מבקשת מהסובבים אותה להזכיר לה לעשות פסקי זמן, הפוגות, "כי המנהל שלי אמר לי משפט, בגלל שאת פה כל הזמן איש לא מרגיש צורך להיות פה, כי יודעים שזה יתבצע, אז זה משתחרר, זה לוקח חופש, יודעים שלירז פה. את צריכה לבוא ולהגיד אני רוצה, אני צריכה את הזמן שלי. אז אמרתי, אני כנראה לא יודעת להגיד את זה. כמו שאמרתי, בטבע שלי אין לי בעיה עם ריבוי משימות, אז תשקפו לי את זה, גם אם זה יהיה מלאכותי בהתחלה, תכריחו אותי, תכריחו אותי לעשות את זה, אני אלמד את זה על עצמי, מלקחת משימות". החרום בעיניה צריך לייצר את היחד וגם בתוכו לייצר "אי של זמן" שבו חשוב לנשום ולתת זמן לעשייה למען עצמך למרות המצב שדורש זמינות מסביב לשעון. היא מבינה שקשה ליישם את התובנות האלה, כי האדרנלין והמצב שולחים לשטח ולעשייה ללא גבול. העצירות מנוגדות לנטייה האישית ולמצב האדרנלין, אבל היא מכירה בחשיבות שלהן. "כי הכי קל להישאר, שוב... באמת לרצות להיות שם, זו התחושה של שליחות, זה האדרנלין שממלא, אין מה לעשות, תקופות חרום אותי ממלאות באדרנלין. אנשים רואים אותי בחרום אומרים, תגידי היא נורמלית? מישהו קרא לי בחמ"ל רודפת אחרי קסאמים... גם תורמים שדיברו איתי בתקופה הזאת, זה היה כאילו תחושה של 24 שעות אני סביב הדבר הזה, זה לא... שלא במודע, שוב, זה רק בהסתכלות לאחור אני מבינה שבעצם ימים שלמים הייתי באה לכמה שעות האלה בבית והייתי חוזרת, אבל לילות שלמים לא הייתי בבית, לירז לא יודעת להגיד לא, לירז לא יודעת להגיד, היום אני ביום של בית, ואני צריכה ללמוד את זה, ולפחות עכשיו אני מודעת לזה ואני לוקחת את זה על עצמי". אל המצב הנוכחי, שאינו שוקט אף לרגע, שלירז מגדירה כשגרה דרוכה, נוסף איום המנהרות, שיצר מצב חדש וערער את הביטחון שהקנה המיגון. אומנם יש חזרה לשגרה ועיסוק בשוטף, אבל יש דריכות - כשמזיזים כיסא כולם נחרדים, כשבתקשורת עוסקים בגילוי מנהרה זה משפיע גם כשזה לא ממש ליד שדרות. הידיעות האלו שמגיעות מהתושבים, ששומעים חפירות מתחת לבית, והמחשבה, זה בדמיון או באמת? ואיך יכול להיות שעשרים אנשים ברחוב מסוים שומעים רעשי חפירה?" כללי ההתנהגות בנפילת קאסם מוכרים לכולם. יש ממ"ד. אבל מנהרות זה איום אחר, שונה. "ישבה מולי ילדה לפני כמה שבועות ואמרה לי, אני חולמת שהמחבל יוצא לי מהשירותים. פעם ראשונה שישבתי ולא ידעתי מה להוציא מהפה. לא ידעתי מה להוציא מהפה. שאלתי אותה איך היא רוצה להתמודד עם זה, ציירנו, ואתה יודע, ניסיתי לתת כלים, אבל אחר כך עוד המשכתי להרהר בזה יום שלם. מה אתה אומר לילד? אני יכולה לספר בדיחות על זה שתסגור את המכסה של האסלה, אבל זה לא יעזור".

לסיכום

"אני חושבת שזה שיש תפקיד נותן משמעות לכל הדבר הזה. נותן לזה מסגרת וזה מקל. לפחות בהקשר של התפקיד, השליחות וכל שאר המילים היפות האלו קצת מקלות על הדבר הזה.. נורא קשה לי להפריד בין הבית לעבודה או להגיד לך זה קשור רק לבית, זה קשור רק לעבודה כי כאילו... איכשהו הכל ביחד. עם כל המחירים הנפשיים של לגדול בשדרות, הם גם נותנים הרבה כוח. אני אומרת את זה גם על לגדול פה וגם על לעבוד פה. כל שנה כאן היא שנה של כלב, אבל יש פה גם צמיחה וחוזק... התגברנו על משהו, התמודדנו עם משהו. המציאות הזו לקחה המון אבל גם נתנה המון, היא גורמת לדברים להיראות אחרת, להישמע אחרת ומביאה לקבלת החלטות אחרות. להבין שאני צריכה זמן לעצמי, למשל. הייתי צריכה את הנבוט של המצב הביטחוני כדי להבין את זה יחד עם עוד הרבה דברים. זה הרבה תהיות ברמה הזוגית, ברמה המשפחתית וברמה של עבודה. לנהל מערכת כזאת או אחרת בזמני חרום גורם לך לתובנות לא מעטות על מה צריך לעשות בשגרה כדי שזה יעבוד, כי בחרום יש התגייסות של כולם. מה גורם להתגייסות? התחושה של המוטיבציה, התחושה של אנחנו פה יחד סביב משימה, בואי ניקח את זה לשגרה. בואי נעשה פה משימה, כאילו אני מדברת באמת אולי על דברים קטנים אבל... יש הרבה למידה בחרום. אם מסתכלים עליה רגע בראייה חיובית, על הסיטואציה הלא חיובית הזאת, אפשר ללמוד הרבה דברים, אבל זה רק בראייה לאחור ואי-אפשר לראות את זה תוך כדי המצב. אני תמיד מסתכלת על כל אתגר כמקור לצמיחה, שזה קשה, זה לא משהו שעושים אותו בדקה הראשונה כשהאתגר נגמר".