איגודי ה"לשעברים"

יש לנו במדינת ישראל תופעה חדשה-ישנה, שהגיע הזמן להעבירה מן העולם - התאגדויות ה"לשעברים". אלה התאגדויות אד-הוק של פורשים ("לשעברים") מארגונים שונים וממסגרות ציבוריות מגוונות, שמוקמות חדשים לבקרים או מופעלות "בעת צרה" בכדי לסתום פיות מבקרי ארגונים או בעלי תפקידים במסגרות בהן שרתו בעבר אותם לשעברים. הסיבה לניסיון נואל זה, רצון חברי אך נפסד לנצל שם או מעמד מן העבר, בכדי להשפיע ציבורית לתפקוד בהווה של אותה מסגרת בה פעלו או שרתו. ההתגייסות היא דרך ילדותית לחזור ולהיות מישהו שהוא משהו (או היה משהו) בקונטקסט שאינו נוגע למתאגדים. התאגדויות אלה כוללות רמטכ"לים, אלופים ותתי-אלופים (גנרלים) קציני משטרה, ראשי שירותי ביטחון, פקידים בכירים, אנשי תעשיה, פיננסים, משפט, אקדמיה ועוד. התירוץ הוא תמיד אותו תירוץ: להגן על מי שהביקורת עושה לו עוול כביכול. כלל לא ברור עד כמה הם בקיאים בחומר העדכני, עד כמה הם אוביקטיבים וחסרי פניות בשיפוטם או עד כמה הדברים נגזרים מחשבונות היסטוריים או פוליטיים. - הם כאן, מתהדרים בנוצות שלרוב אין להן קשר לנושא הדיון ו"מצילים את המולדת". במשך מספר ימים הם נמצאים בחדשות, מחממים את האווירה, מגדילים את הרייטינג, מלהיטים את השיח הציבורי - ונעלמים שוב לתהום הנשייה. בעבר היו אלה בעיקר קציני צבא בכירים בדימוס, כיום אלה גם שוטרים ובעלי תפקידים אחרים מסוגים שונים. הם יחזרו ויצופו שוב כאשר התקשורת או המפלגה יצטרכו "משרתים לדבר עבירה" (מתן עדות שקר, או עדות מוטה לטובת צד מסוים בוויכוח הציבורי, אם הוא "משלנו" והאחר איננו "משלנו") - הרעוּת הידועה מימי הפלמ"ח, תקרא להם להתגייס. התופעה התחילה בהתארגנות פוליטית מוסווית כארגון מומחים, בוויכוחי-עבר על הסדרי שלום וביטחון או ביטחון ושלום, כאשר גם מומחים מפוקפקים לעניינים אסטרטגיים ומדיניים, ראו עצמם "יועצים חיוניים" לממשלות ישראל, גם כשממשלות ישראל לא חשבו שהן זקוקות לייעוץ; "המועצה לשלום וביטחון" הייתה אחד הגלגולים המוקדמים לתופעה זו. שלושה דורות יותר מאוחר, מחליף אותה ארגון מיותר אחר, הנושא את השם: "מפקדים למען ביטחון ישראל", שכיום עומד בראשו האלוף (מיל') אמנון רשף, לטעמי, בהצלחה מפוקפקת מאוד.¹ היום הארגון איננו עוסק רק בנושאי צבא מובהקים, הוא כבר עוסק בסוגיות של "ביטחון לאומי" לישראל, ויודע להגיד שהביקורת המוטחת במפכ"ל המשטרה, על שאינו מקיים הבטחות-עבר שלו, היא פגיעה בביטחון. טענה מכובדת, אבל כאשר אין הסבר טוב בצידה, היא מצוצה מן האצבע וחסרת שחר. כבר אמרנו במקום זה מספר רב של פעמים שהציבור אינו טיפש. לעיתים רוחו קצרה ולעיתים הוא טועה. לכן, כל מה שמשיגות התאגדויות אלה היא פגיעה בתדמיתה של הסקציה אותה הם מייצגים. קציני צה"ל היו ראשונים שהתחילו בתרגילי התארגנות לתמיכה חברית, במקום שהשאלה הייתה: יש או אין עבירה פלילית או משמעתית. תמיכה חברית אינה תחליף לחוק ולנוהל תקין. הציבור יודע זאת. הגיע הזמן שגם מי שמתיימרים לאלפו בינה יבינו זאת. צה"ל לא הרוויח דבר מטעויות מסוג זה, וכאשר טעה פעם אחת יותר מדי, מצא עצמו בפני פרשת אלאור אזריה. דומני שגם כאן לא למד את הלקחים הנכונים, לא הוא ולא הארגון החדש-ישן של קצינים לשעבר שמנסה לנהל את המשחק "מחוץ למגרש". עוד לקות הבנתית של התאגדויות אלה, היא שלא רק מי שעושה את מעשי האיוולת נפגע מהם, אלא גם מי שלא הצטרף ניזוק, ובעיקר ניזוקים תדמית צה"ל וביטחון ישראל. עם כל הכבוד לקבוצות מקצועיות שפרשו משרות והופכות עצמן אד-הוק למורות ומדריכות הדור ומנסות להיעזר בנכסים שכבר אינם ברשותן כקרדום לקידום מטרות סקטוריאליות או פוליטיות, הן בסך-הכל סקציות עם מיומנות מקצועית מוגדרת. קציני צבא הם אנשי מקצוע בתחום הצבאי (לפחות המוצלחים שבהם), אבל מיומנות זו אינה הופכת אותם ליודעי-כל ולמומחי-על בכל. יש ביניהם מי שצברו ידע, השכלה או ניסיון גם בתחומים לא צבאיים או פארה-צבאיים, אבל אלה כישורים אישיים פרטיקולריים ולא סקטוריאליים. אין הם מייצגים שום בנק-ידע אוניברסלי מחוץ לתחום הצבא ורצוי שיפנימו זאת לבל יהיו ללעג בפומבי. במילים פשוטות: לא כל קצין בכיר הוא בהכרח פוליטיקאי מוכשר, אסטרטג מדיני, סוציולוג מומחה, מהנדס עתיר ניסיון, רופא, מורה או מנהל תעשייתי או עסקי מוצלח. השימוש בדרגות צבאיות או בתארים בלתי רלוונטיים אחרים לייצוג סמכות פיקטיבית או ליצירת השפעה ציבורית או ערכית שאין לה יסוד אמיתי, היא גניבת דעת והעמדת פנים. הציבור מבין גם זאת היטב. אם נוסף לערך המוגבל של העמדת הפנים ה"חשובה" של חברי ההתאגדות, גם מנהליה אינם מוכיחים כישורי-על, מעט התועלת שהן מקוששות הופכת במהירות לנזק תדמיתי מצטבר רב. הסבב המגוחך האחרון הוא ההתגייסות של מפכ"לים וניצבים בדימוס להגנת המפכ"ל הנוכחי, שספג בצדק ביקורת מראש הממשלה. הייתי רוצה לראות את רה"מ, כראש הפירמידה מקצה יותר זמן ותשומת לב לאופן בו מתפקדים הגופים הממלכתיים העיקריים וראשיהם. דרך הזיגזגים של המפכ"ל איננה יאה לו ולמשטרה. התחייבויות שנתן - עליו לקיים, ואם ברצונו לשנות, יבהיר את כוונותיו, מניעיו ושיקוליו לציבור - זכות הציבור לדעת איננה רק סיסמה להגנה על תקשורת מתפרעת. דעת הציבור איננה נוחה מתפקוד המשטרה מסיבות רבות ושונות. שאלת זכותה של המשטרה להמליץ המלצות משפטיות, איננה בליבת העיסוק, ומשונה שהפיקוד הבכיר וחבר המתאגדים סולידרית של ה"לשעברים", מעניקים דווקא לסוגיה זו משקל ותשומת-לב כל כך גדולים. סקרי שביעות רצון של הציבור מהמשטרה בעשור האחרון מעמידים אותה בעמדה של ארגון ממוצע ומטה בדירוג הדימוי הציבורי שלה. אני מציע למפכ"ל ולצמרת המשטרה לקרוא סקרים אלה, להפנים את תוכנם ולהשקיע את מירב עודפי האנרגיה שלהם בשיפור השירות לציבור. גם אחרי שנתניהו יסיים את כהונתו, בקדנציה הנוכחית או בזו שאחריה, תדמיתה ויעילותה של המשטרה טעונים שיפור ממשי. הערה זו מכוונת גם לשר לביטחון פנים הממונה על המשטרה כשירות לציבור. מציע לכל ההתאגדויות אד-הוק מכל התחומים ובכל הנושאים, לסייג עצמן ומעורבותן הציבורית לנושאים שבתחום התמחותן ולחסוך מעצמן את הגיחוך הציבורי על עיסוק פוליטי נפסד בסוגיות שאין להן שום יתרון יחסי בהן. בקיצור: להפסיק את העבודה בעיניים על הציבור.