אהוד ברק בדרך לראשות הממשלה

אהוד ברק עשה לאחרונה כברת דרך ניכרת ללשכת ראש ממשלת ישראל, שהרי הוא היום אישיות מרכזית בשיח הפוליטי הישראלי, בעוד שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, הוא אישיות מרכזית בשיח הפלילי הישראלי, וגם בכך שותף ברק באופן ישיר ובאופן עקיף. מהלך מהסוג הזה לא התרחש במערכת הפוליטית שלנו מעולם, ולפיכך אין לנו נתונים להעריך, באופן מבוסס, את הבשלתו. טיעונו של ברק בראיון יוצא הדופן - לגבי פוליטיקאי - עם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, שהוא עכשיו "בשל" להנהיג את ישראל, משמעותו שהוא מודה בטעויותיו ובמחדליו בעבר, ושהוא הפיק לקחים. יש בטיעון זה "צניעות טקטית" האמורה ללמד שהוא הפיק את הלקח ממחדלי שחצנותו. גם מהצלחתו של דונלד טראמפ להגיע לנשיאות ארה"ב דרך הטוויטר ברק הפיק לקחים יותר מכל פוליטקאי אחר בישראל. בעת שברק רץ לראשות הממשלה בקדנציה הקודמת, הוא ביקש סליחה מעדות המזרח, בשם מפא"י (מפלגת העבודה) ובשם "השבט האשכנזי", על הפלייתם, והבטיח לתקן את המעוות. בכך הוא הודה שבן גוריון, והוריו מקיבוץ רמת השרון, היו גזענים. זה היה מהלך מעניין הדומה למהלך ה"בשלות" שלו עכשיו, אך הוא לא התקבל ברצינות בציבור, ונראה כגימיק בחירות, ועדות המזרח המשיכו להצביע לליכוד ולש"ס. גם את המעוות הוא לא תיקן. את נצחונו אז הוא השיג בעיקר גם בזכות ה"שיימינג" לנתניהו ולליכוד, שהיה אומנם פחות חריף מהיום (אך גם נתניהו היה אז חזק פחות מהיום), וגם בזכות אבטחתו לסגת /לברוח מדרום לבנון. ה"שיימינג" לנתניהו של היום כפול ומכופל, ונושא הנסיגה/בריחה מיהודה ושומרון, היום, גם מעניין יותר אנשים וגם דורש יותר העזה. בביצוע הנסיגה/בריחה מדרום לבנון הוכיח ברק שהעזה לא חסרה לו. לפני עשרים שנה וגם היום לא בחרו ולא יבחרו בו "נאמני ארץ ישראל", אבל לנאמנים האלה אין רוב מוחלט, ואף לא רוב יחסי יציב. הראיה לחוסר היציבות: אריק שרון, "אבי ההתיישבות בשטחים" ונאמן ארץ ישראל ידוע, הצליח להשיג רוב בכנסת לפנות/לברוח מגוש-קטיף. ברוב הזה נכללו חברי ליכוד ונאמני ארץ ישראל. באגודת ישראל לדוגמה או במר"ץ חוסר יציבות כזאת לא הייתה יכולה להתרחש. העימות האידאולוגי הגדול בישראל היום הוא בין "מפלגת השלום" ל"מפלגת ארץ ישראל". רוב מוחלט של המצביעים אוהבים את ארץ ישראל, גם השמאלניים הקיצוניים, אך אוהבים יותר מכול את השלום של עצמם. לכן ב-1999 הם הצביעו בעד אהוד ברק, שהבטיח לסיים את המלחמה עם החיזבאללה, ובכך להמעיט את סיכונם של הבעלים ושל הבנים ששרתו שם. ברק הבין יותר מכל פוליטיקאי ישראלי איך להתלבש על "ארבע אימהות", ולבצע מהלך בניגוד לדעתם של רוב המפקדים הבכירים של צה"ל, שהנסיגה/בריחה השפילה אותם. הוא זכה לשם כך לתהילה כ"מר ביטחון", למרות שגם הוא, כרמטכ"ל, כָּשָל באותה מלחמה. במבט לאחור, ברק אומנם טעה בגדול, וארגון החיזבאללה, שאז רק הציק לישראל, מסוגל היום לפגוע בה אסטרטגית, אבל השיקול הזה הוא מעבר לתודעתם של רוב המצביעים, כי תרבות הביטחון של ישראל היא נמוכה ביותר, ומבוססת על "פייק אימג'" (תדמית מזויפת) ובתחום זה, ברק הוא גדול המומחים שהיו בישראל מעולם. הסוס שעליו ירכב ברק לקראת הבחירות הבאות, הוא הציר הסוני-ישראלי, המתגבש היום במזרח התיכון. כבעל יכולת שכנוע שאין שני לו, הוא ישכנע ישראלים רבים שרק הוא יכול להוביל את ישראל לסיום הסכסוך היהודי-ערבי בנימוק שרוב הערבים הם סונים. המחיר שישראל תשלם הוא נסיגה מכל יהודה ושמרון, לרבות מריכוזי התיישבות (אריאל, גוש-עציון ועוד) וירושלים המזרחית. במונחים של ברק - הישראלים בשלים היום לכך. אם בנימין נתניהו צודק ו"לא יהיה כלום כי אין כלום", והוא יסיים את "מלחמת השיימינג" הנוכחית ללא הגשת תביעה, סיכוייו של ברק לנצחו יתמעטו מאוד, והוא יעשה לעצמו חשבון נפש נוקב אם כל המהלך כדאי לו, כי כמאצ'ו ישראלי מצוי הוא שונא להפסיד אף שהפסד הוא תמיד חלק מן המשחק. אך אם תוגש תביעה נגד נתניהו ויתחיל תהליך משפטי, אז גדול הסיכוי שברק יקפוץ למים, הלא כל כך קרים בחינתו, שהרי הוא שחה בברכה הזאת לא מעט, וסיכוייו להשיג את מטרתו אינם קטנים. ואם המשטרה תמשיך עוד תקופה ארוכה בחקירותיה, ברק יתלבט, כי מניסיונו הוא למד שהטימינג שהעיתוי קובע את התוצאה.