העלבונות אצלנו הם לרוב סלקטיבים. התקשורת והפוליטיקאים רובם מהשמאל הזדעקו לפני ימים ספורים להגן על "כבודו" של ריבלין, מאחר ש'לא עלינו' תמונתו הופיעה עם כאפיה לראשו! ממתי משהו שקשור לערבים, הוא דבר מבייש, מעליב, מסית, איזו גזענות כלפי ה"כיסוי ראש" שלהם? האם כאפייה לשיטת הנעלבים היא אייקון למשהו רע? ועם הערבים פתאום יעלבו ויפתחו באינתיפאדת הכאפיות, מי צריך את זה עכשיו! השדרנים החלו להקריא טוקבקים, כאילו מעולם לא נחשפו אליהם, פוליטיקאים הצטלמו עם כרזות מטומטמות והיה נדמה שהם הולכים למשכן הנשיא כדי להגן על הריבלין בגופם. ומדוע העלבון במחוזותינו הוא לגופו של אדם? כאשר הדהדו דברי ריבלין בקהל ישראל, "בני עמי בחרו בטרור ואיבדו צלם אנוש", לא הפריעו הדברים לנעלבים ולא נרשמו מחאות אפילו רפות מצידם, הגם שהמילים חסרות השחר, שודרו במקומות שונים בעולם לקול מצהלות האנטישמים...
ריבלין החמיץ השבוע הזדמנות לשלוח את
אלאור אזריה לחופשי. למרות שחנינה מטעמו הייתה הכרחית לנוכח ליקויים קשים שהתלוו למשפט, ההרשעה הייתה בניגוד לכל נורמה במשפט דמוקרטי, וחלק מתפקידי הנשיא הוא לבדוק את ההשפעה של ההרשעה, ולהרשעתו של אלאור יש השפעה ציבורית רחבה, כמו מוטיבציה לגיוס. החייל שפעל מתוך אהבת המולדת והצדק, זכה בציבוריות הישראלית לאהדה גורפת, והנשיא לא נהג כנשיאים בן צבי והרצוג לפניו, שהחליטו בניגוד למערכת המשפט ולמחנה הפוליטי אליו השתייכו, הן בכפר קאסם והן בקו 300, על חנינה. אבל ריבלין רועד מאליטות השמאל, מהתקשורת, והוא נהנה לחסות תחת כנפיהם, מטיב להתבכיין על ה"ימים הקשים" שעוברים עליו, על ה"סכנות" שאינן מרתיעות אותו. בכלל ריבלין כבר מתורגל בכך. כשהשתתף בכנס של שוברים שתיקה וערוץ 20 הודיע כי זה "ביזיון למוסד הנשיאות", מיד פרסם ערוץ 2 כי "היום נחצה קו בישראל"... והנשיא חיכך את ידיו זו בזו, כמה גלים אני עושה, אמר ודאי לעצמו, אצלי כל יום זה חג סוכות, הפכתי לאתרוג שמור בתוך קופסא. פעם לגלגו על תומך בית"ר שהוא ליצן לא חכם, והיום? הוא מזמזם כל הדרך לאוזניים הנכונות, "היידה הפועל"...
גם
ציפי חוטובלי סגנית שר החוץ ספגה גינויים וקריאות לפיטורים על שאמרה כי לדעתה: "רוב יהודי ארה"ב לא מבינים את ישראל מכיוון שהם מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם עבור ישראל". מה שנכון נכון. האם חובה היא לדבר בצביעות בנוסח התקינות הפוליטית, כדי לצאת טוב? מדוע כל המגנים לא יצאו מגידרם כאשר יהודים לא נתנו לחוטובלי לדבר באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב? אלה לא היו פלשתינים, אלה היו יהודים דמוקרטים שמאלנים... אינכם מסכימים עם "מתנחלת דתיה"? בסדר, אבל מדוע לא לכבד אותה ולאפשר לה לשאת דברים? מיד יו"ר
המחנה הציוני,
אבי גבאי, ויו"ר יש עתיד
יאיר לפיד, שהקדימו השנה את חג הפורים והם כבר מופיעים בתחפושת הימני, כדי לבלבל את המצביע הפוטנציאלי, אמרו כי דברי חוטובלי האומללים והמביכים הם שילוב של בורות ויהירות. באמת, מה אתם אומרים? או שהצביעות חוגגת בגרונכם, או שאינכם יודעים לקרוא את המתרחש מול עיניכם...
רע לישראל
הממסד של יהודי אמריקה מנוכר לישראל, בייחוד לאחר שמונה שנות כהונתו של אובמה. ארגון ג'יי סטריט והקרובים אליו קשורים לקרן החדשה לישראל, נלחמים בעד הגרעין האירני, בעד הסדר עם הפלשתינים. כל מה שרע לישראל, טוב להם. הם מתדרדרים במדרון חלקלק, רק שמאלה, ומנסים לא להישאר מאחורי לינדה סרסור.
ואלה בהחלט אינן חדשות מפתיעות למי שמכיר את יהודי ארה"ב. כבר בשנות הששים של המאה הקודמת עת מנו היהודים רק כ-3 אחוזים מכלל האוכלוסייה, חלקם בארגוני השמאל הקיצוני היה גבוה לאין שיעור, מרביתם נצר למשפחות קומוניסטיות מן השנים שלפני מלחמת העולם. בשנת 1962, כמעט 50 אחוזים ומעלה מכלל מפגיני השלום בוושינגטון הם ממוצא יהודי, ובצמרת הם מהווים רוב מוחלט. חלקם של היהודים ברמת המנהיגות הוא מכריע, כך בתנועת ה-STUDENTS FOR A DEMOCRATIC SOCIETY שעל מייסדיה בוגרי אוניברסיטאות יהודים רדיקלים דוגמת מייק שפיגל, ריצ'רד פלקס, אבי הופמן.אז גם נערך סקר המראה כי 65 אחוזים מקרב הרדיקלים בשיקגו, ו-60 אחוזים בקליפורניה, הם יהודים. באוניברסיטאות עילית חלקם של היהודים בארגונים רדיקלים נע בין 60 - ל-90 אחוזים...
גם סגל המרצים מגדיר עצמו כשמאל רדיקלי: למן נועם חומסקי, פול גודמן, הוארד צין, הרברט מרקוזה, ועוד רבים אחרים. גם עורכי העיתונים הם בשמאל הקיצון, דוגמת מיכאל לרנר עורך כתב העת "תיקון", המוקדש כולו להכפשת ישראל.
היבט חמור יותר של התופעה בא לידי ביטוי בהקמת ארגון הטרור האזרחי WEATHERMAN, ארבעה מתוך שבעת מייסדיו הם יהודים, ואלה הם, מרק רוד, ברנרדין דורן בורנשטיין, נעמי יפה,דוד גילברט.
וזה רק קצה הקרחון. ציפי חוטובלי עדיין לא דברה, תשעה קבין של חשיפת האמת, על אובמה הערמומי שהצליח לשבור את "הקול היהודי", על ראשי הילל שרוקדים מה יפית לפני כל פריץ, כמו
אחמדינג'אד שהגיע לביקור, והם זחלו אליו על גחון, למפגש מרטיט לב בניו-יורק. איזו אהדה צריכה להיות כאן כלפי אנשים אלה, שאין בליבם שום זיקה למדינת ישראל, והם אינם רואים עצמם כמשתייכים אליה ולו מעט, אינם תומכים בצבא, בהתיישבות ביהודה ובשומרון, וליבם יוצא להקים עוד מדינה ערבית, לפלשתינים, כמו כל שמאלן מצוי.
ועם זאת, עדיין קיים החלק ביהדות ארה"ב שאינו נמנה על קוראי ה'ניו-יורק טיימס', ואיתם צריך לשמור על קשר ולטפח אותו.
