אסף יפין, מעלה במאמר שפרסם באתר האינטרנט של ערוץ 7
1 טענה, שהרוח הרעה המנשבת במקומותינו בזמן האחרון שמקורה באופוזיציה, בחוגים התומכים בה ובהתנהלות צה"ל בשאלת ההגנה על יהודים באיו"ש, כבר איננה מייצגת את הוויכוח האמיתי והחיוני במקומותינו. הצדק עימו; הדברים שכתב נכונים ביסודם וניכר בהם הכאב והתמיהה בהם נאמרו. חלק מהדברים המובאים להלן, נכתבו כתגובה למאמרו הנ"ל. חלקם האחר מהווה השלמה ומחשבה שניה על כלל הסוגיה שהוא מציג.
השמאל, האופוזיציה מהמרכז הנגררת אחריו והתקשורת המגויסת, מנסים מזה זמן רב להפעיל תרגילי אינדוקטרינציה שמזכירים את השיטות הנפסדות בהן משתמשת התקשורת הפוסט-ליברלית בארה"ב, במאבקה נגד הנשיא טראמפ והתומכים בו. מנהג קופי קרקס המחרים-מחזיקים אחר המאמן בתגובותיהם ולחקותו, ניכר בכל המתרחש כאן לאחרונה: שימוש ברשתות החברתיות לשיח אלים, שקרי, מתנשא ומתנגח; העלמת עובדות, נתונים ואירועים בארץ ובאזור מדעת הציבור; ניסיונות השתקה וסתימת פיות באמצעות הפגנות, פרסומים מגמתיים, עליהום על מתנגדים פוליטיים ואידאולוגיים, שיח מדומיין, "פייק ניוז" בתוכניות טלוויזיה ועוד.
לצערי, צה"ל החל נוהג מנהג דומה ואין כוונתי לפעולות או מעשים שהשתיקה יפה להם מטעמי ביטחון שדה או שיקולים מדיניים. ההתנהלות מול התקרית האחרונה באיו"ש, של תקיפת נוער המטייל לתומו בשטח, היא נורה אדומה. הרושם המתגבר הוא שצה"ל איבד כיוון ושכח מיהו הידיד ומי האויב.
נראה שהחשש להכיר בעובדה שגם "הפרה הקדושה" האחרונה שלנו נגועה בניוון פוסט-ציוני, פוסט-הרואי ופוסט-ליברלי, מנע עד כה רבים מלומר את הדברים בקול רם. אני מעריך שהדברים עומדים להשתנות מהר ובאופן חריף. בהקשר זה חייבים לזכור ש"הדג מסריח מהראש". אם צה"ל איננו מה שהוא צריך להיות - "צבא ההגנה לישראל" ללא תנאים והתניות - הבעיה היא במנהיגות: הפוליטית, כמפקדת הצבא, והצבאית - הרמטכ"ל והמטכ"ל, כמנהלת שלו בפועל.
אינני מאמין שיש לנו זמן לבנות כיום צה"ל חדש מן היסוד, כפי שמציע אסף, באמצעות חינוך או מאבקים רעיוניים שהם דרך משלימה לחינוך מחדש. חייבים לחולל שינוי מהותי מבפנים, באמצעות הכלים השלטוניים של המדינה. פרשת
אלאור אזריה לא הייתה "מקרה", אלא ביטוי ראשון בהיקף נרחב כל כך של ציבור גדול, לאי-שביעות רצונו. אי-שביעות רצון זו חלה על תפקוד הצבא ומנהיגותו ועל המערכת השיפוטית המסרסת אותו, שכפתה עצמה, הר כגיגית, על הציבור כממונה מיותרת על טוהר המידות.
הציבור אינו רוצה הטפות מוסר, הוא רוצה משפט צדק. הוסיף שמן על המדורה, כדרכו, נשיא המדינה, ששוב כשל בשיקול דעת ברגע מכריע, בו יכול היה לתרום תרומה חשובה להרגעת הרוחות ופעל כאחרון הפופוליסטים.
הבעיה איננה אירוע פרטני כזה או אחר באיו"ש או במקום אחר. הבעיה האמיתית היא בהתפקרות הצבא והמשטרה בתירוצים מוזרים, תוך הפגנת רפיון רוח של הפיקוד העליון מאחריותו לשימוש מיטבי במנגנוני ההגנה הלאומיים לטובת ביטחון הציבור. אותה רוח מנשבת גם בתחום אחריותם לפקוּדיהם וחובתם למשרתים תחתם. הנחת המוצא של הפיקוד, החוזרת ומשתקפת לעיתים מזומנות בתקריות שבהן נפגעים אזרחים או חיילים, מסמנת תופעה מסוכנת: חלקים מרכזיים בקצונה הבכירה של כוחות הביטחון רואים את תפקידם בראש וראשונה כתפקיד פוליטי ולא כתפקיד ביטחוני מקצועי, חיילי והגנתי. כלומר: לדידם על המפקד הבכיר ל"רסן את ה
ממשלה" או "לנטרל את יכולתה להפעיל יוזמות ולקבל החלטות אופרטיביות". זאת עושה המפקד בדרכים שונות, חלקן נבזיות (כגון: הדלפות) ומניפולטיביות, ורואה בהן את חזות תפקידו העיקרי. אולם תפקידו האמיתי הוא: א. להעמיד לרשות המדינה והממשלה כלי אופרטיבי זמין ויעיל לניהול המדיניות הלאומית, שהיא באחריות ובסמכות הממשלה. ב. להפעיל כלי זה בהתאם להוראותיה החוקיות ללא קשר למידת הסכמתו האישית עם הוראות אלה.
אני רוצה להאמין שמפקדים בצה"ל שנוטלים לעצמם סמכות פוליטית, אינם עושים זאת כמעשה-קשר מוסווה של חתרנות נגד הממשלה הנבחרת, אלא כטעות בשיקול הדעת. אינני רוצה להאמין שהם חורגים מתפקידם במודע, מפני שאינם מאמינים ביכולתו של הצבא לעמוד באתגרים הצפויים לו, אך אינם מגלים זאת לקבינט. אני מבכר לחשוב שאם הם מסכלים פעולות נחוצות תוך מתן הנמקות של כובד ראש ואחריות מקצועית, זו המציאות והדבר אינו נובע מרצונם להכין לעצמם כסת"חים.
2 כי אם המציאות שונה מזו שאני רוצה להאמין בה, אנו בשעת חרום לאומית רצינית ויש לבצע חילופי גברי מהירים ודחופים בכל התפקידים הבכירים שבהם מתגלה כשל פיקודי וערכי מסוג זה.
קראתי גם תגובות קוראים למאמר הנ"ל. חלק מהמגיבים משיאים לכותב המאמר ולאחרים באילו מפלגות להיות חברים ולמי להצביע. הכיוון מובן, השיטה שגויה. אין סיכוי שמספיק אנשים ימירו את זיקתם הפוליטית דווקא כיום, רק משום שהם משוכנעים שהמצב קרדינלי. זו אינה דרכם של אנשים בעלי עמדות מגובשות. באותה מידה אין סיכוי ממשי שמפלגה אחת תקבל רוב להקמת קואליציה בבחירות הקרובות, יהיה מועדן אשר יהיה. תידרש קואליציה להקמת ממשלה ונהיה עדים שוב לממשלה קואליציונית, ממשלת פשרות. אני מעדיף ממשלה עם גרעין ימני חזק משום שרעיונות היסוד של הימין בתחומי ביטחון, כלכלה וחברה טובים בעיני מהסיסמאות האוטופיות של השמאל, שהוכחו ברוב מדינות המערב כשגויות ובמיוחד בישראל.
כדאי לשים לב שהמשברים הלאומיים שלנו בעבר לא התחילו ממלחמה מול יריבים אלא ממלחמות פנימיות שפוררו אותנו מבית. במאבקים הפנימיים לא הייתה אף סיבה אחת שהצדיקה חורבן, אולם צרוף של סיבות משניות ולעיתים אוויליות רבות, חוללו לנו זאת פעמיים. מוקד הוויכוח בישראל כיום הוא בין ציונות נאמנה לארץ-ישראל ולשאיפה ליישב את רוב מניינו של העם היהודי בה, לבין אנטי-ציונות או פוסט-ציונות המחפשת פתרונות חלופיים רק מפני שהם נראים "יפים יותר" בעיני כהני האוטופיה של השמאל. דומני שרוב המדינות המתקדמות והנאורות מבינות כיום "שהתקינות הפוליטית" כשלה. גישה זו שעיקרה חשיבות מראית העין, המתכסה בנוצות טווס של עקרונות אוניברסליים פיקטיביים כדרך לטשטש את ערכה האמיתי, אינה יותר מ"חיזיון שווא". לכן, כל מפלגה ציונית אמיתית היא בת-ברית וכל מפלגה פוסט-ציונית היא יריבה, הטומנת בחובה לטווח הארוך סכנות קיומיות.
חרף טענות הסרק נגד נתניהו ולמרות חולשותיו כמנהל לאומי יעיל, הוא עדיין ראש הממשלה הטוב ביותר העומד לבחירה, לפחות בסיבוב הבחירות הקרוב. רק אם יואשם ויורשע בפלילים, יהיה פסול מלהמשיך ולשרת את הציבור. סביבו יש להתלכד ואותו יש לשכנע שרק מצע לאומי ציוני והתחייבות לשידוד מערכות פנימי מקיף, לרבות בצבא, יביאו אותו לשלטון פעם נוספת. לשם כך דרושה עמדה אחידה וחזקה של כל גוש הימין, אשר מאמץ בשאלות היסוד הלאומיות-ביטחוניות-משפטיות-ניהוליות עמדה בסיסית אחידה.
השמאל נערך למאבק מתוך הנחה שישתף פעולה עם המרכז האמורפי. עבורו זהו מבחן קיומי. עבור המרכז זו הרפתקה. קונגלומרט הדעות המתרכז תחת כנפיו הוא הערובה העיקרית להיותו בן-חלוף. התהליך יתעכב אם יזכה בבחירות למעמד בכורה מבחינת מספר המנדטים ויצליח להרכיב ממשלה. אולם, מפלגות- אופנה נוהגות כאופנה.
ניצחון הימין בבחירות נוספות, רביעי ברצף אחרי שלוש המערכות האחרונות, יתן בידי הימין מנוף חזק ולגיטימציה מלאה להפעלת סדרת שינויים מרחיקת-לכת בכל תחומי החיים המרכזיים שלנו.
הפסד יסמן נסיגה קשה, מכאיבה ואולי הרסנית למפעל הציוני כולו. האיום המידי כיום הוא פנימי ולא חיצוני. האיום החיצוני יהפוך למכריע אם נכשל מבית. 