אני חיה בבועה בתוך בועה, מסתבר - מצד אחד אני גרה בתל אביב. מצד שני - מעולם לא שמעתי על קנטינה. כן, אני יודעת, ממש מנותקת מהמציאות. כששאלו אותי אם אני רוצה ללכת לאכול שם צהרים, ישר דמיינתי את עצמי אוכלת חטיף טוב טעם בטרמפיאדה בצריפין. מסתבר שמדובר במקום שמתהדר במוניטין של היורש. לא אורי גלר אלא הבראסרי. מדובר באחד מאותם מקומות שעל-פי מדורי הרכילות אם אתה לא שם - אתה לא קיים. אז כדי להציל את כבודי האבוד, לאכול ארוחה טובה ולהתחכך בברנז'ה המקומית הנוצצת, החלטתי להקדיש את השבת האחרונה לאיטלקית המפורסמת.
התיישבנו במרפסת המסעדה שפונה לשדרה. זה המקום לציין שבשיחת טלפון מקדימה שאלנו אם יש אזור מיוחד למעשנים. המארחת טענה שבכל המסעדה העישון אסור. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד - כשהגענו לקנטינה גילינו שכל רחבת המרפסת מהווה סוג של מתחם מעשנים. בתור כאלה שאוהבים את האוכל שלהם עם סיגריות בצד דווקא שמחנו אבל חבל שלא מציינים את זה בטלפון, כי מעשנים יעדיפו אולי לוותר מראש.
שניות לאחר שהתיישבנו התבוננתי סביבי והתחלתי לתור אחר סלבריטאים. חשבתי לעצמי שאולי אזכה לראות את יהודה ונינט אוחזים ידיים על קרם ברולה או את אסי דיין מתענג על 300 גרם אנטריקוט בהתקף מאנצ'יז מטורף. לצערי, לא מצאתי אף אחד כזה. בעצם מצאתי אחת - יעל דן. כמובן שהיא נחשבת רק בתנאי ש"תצפית", תוכנית הלהיט של שנות ה- 80 מבית היוצר של ערוץ 1, עושה לכם את זה.
למנה ראשונה הזמנו ברוסקטה קלמארי (39 שקל). הלחם היה טרי ועבה, רוטב העגבניות היה עשיר, טעים ועמוס בשום ועשבי תיבול. לשמחתנו גילינו על כל פרוסה גם יותר מקלמארי אחד. אין מה להגיד, הפתיחה הייתה מצויינת. למנה עיקרית הזמנו פטוצ'יני טלה ורביולי סרטנים ברוטב חמאת מרווה. שתי המנות אכזבו אותנו מהביס הראשון.
הפטוצ'יני היה מתובל ברוטב סתמי של שמן זית ופטרוזליה. הטלה המרשים מהתפריט, שגרם לנו לפנטז על מנה קלאסית ומעודנת, התגלה כקציצות קבב שאתם יכולים למצוא בשיפודיות ביפו. זה לא שהקציצות לא היו טעימות, אבל לא היה בהן שום דבר מפתיע או מיוחד. מה שקיבלנו זה ארבע קציצות שלא הוכנו כהלכה ולכן התפרקו בצלחת והיה בלתי אפשרי לאכול אותן בשילוב עם הפטוצ'יני.
נדמה שרביולי הסרטנים היה בעצם מרק חמאה עם כיסונים. אני לא אתפלא אם בצלחת הומס גוש חמאה של 250 גרם, בשלב מסויים ממש חששתי שאם אכניס לפה ביס נוסף אני אתפגר ממנת יתר של כולסטרול. מילוי הסרטנים היה חביב בטעימה ראשונה וסתמי בביס השני. למרות שהמנה הורכבה רק מחמש יחידות רביולי, אפילו לא טרחנו לסיים אותה.
למרות שאנחנו אנשי שוקולד גאים שטעמו כמעט כל עוגת פאדג' שוקולד בתל אביב, כשהגענו לשלב הקינוח החלטנו לגוון והזמנו דווקא קרמשניט. המנה נראתה נהדר אבל מזמן לא התאכזבתי כל כך מקינוח. קרמשניט היא מנה המיועדת לחובבי סוכר ואם היא לא מתוקה עד גועל היא פשוט לא עושה את העבודה. בצק העלים היה פריך אך לא מספיק מתקתק, הקרם עצמו היה תפל במיוחד והשילוב של שניהם יחד הזכיר יותר מנה ראשונה מאשר קינוח.
לא ברור מהו בדיוק סוד הקסם של קנטינה. שדרות רוטשילד ותל אביב בכלל עמוסים במסעדות שלא נופלות ממנה וסביר להניח שאף מתעלות עליה מבחינה קולינארית. אולי מדובר בטרנד שיחלוף ואולי מדובר באמת המרה - אם אתה ממלא את המסעדה בסלבס ויחסי ציבור נכונים זה לא ממש משנה מה אתה מגיש.
שורה תחתונה:
שירות: אנטיפתי
אוכל: סתם, סתם, סתם
מחירים: בינוניים עד פלצניים
עיצוב: מרשים אך לא מפיל
סלבס: לא נצפו
קנטינה - איטלקי, ביתי, שדרות רוטשילד 71, תל אביב