קללת התקינות הפוליטית

"ואף על-פי-כן, נוע תנוע"; את המשפט המפורסם והכל כך עמוק ופשוט: הפטיר גלילאו מול שופטיו מהאינקוויזיציה, לאחר שהכריחו אותו לוותר על דעתו המדעית והבלתי משוחדת, לפיה כדור-הארץ אינו מרכז העולם אלא סובב סביב השמש, שגם היא אינה מרכז העולם. רוצה אני לומר, שאמת היא אחת ואינה ניתנת לשנוי אלא אם הוּכחה כשגויה. שיטות מניפולטיביות להפצת דעות ועמדות, תקשורת מעוותת העומדת בניגוד לאינטרס הציבורי, הפגנות פוליטיות בתחפושת תמימה של מלחמה בשחיתות ואתרוג של מנהיגי-דמה שלא קנו את מעמדם בזכות מעשיהם - אינם שקולים כנגד האמת העובדתית. לכן, מסעות הציד ייתמו. הרעש ישכך והעבים יתפזרו. שוב תזרח השמש והאמת תצא לאור. ברוח דברים אלה אני מבקש להעיר ולהאיר מספר נושאים שעמדו לאחרונה במוקד העניין והשיח הציבורי שלנו.

• החלטת בג"ץ לשלוח את הממשלה "לעשות שעורי-בית" בשאלת החזקת גופות מחבלים כאמצעי מיקוח לשחרור גופות חללי צה"ל ואזרחים ישראלים המוחזקים בידי חמאס כאמצעי מיקוח לשחרור מחבלים.

דומה שבג"ץ לא יכול היה לחשוב על עיתוי ראוי פחות להחלטה אומללה זו. מדינת-ישראל פועלת משפטית, מאז הקמתה ובנושאים רבים, תחת חוקי המנדט הבריטי ובמקרים לא מעטים תחת חוקי המשטר העותומני. אין ספק שראוי אחרי 70 שנות עצמאות, לבחון מחדש את ספר-החוקים שלה ולהעבירו מיסודות היסטוריים לא יהודיים ליסודות עדכניים הנשענים בראש וראשונה על החוק העברי. אילו החליט בג"ץ להמליץ לממשלה ולשרת המשפטים ליזום מהלך מסוג זה, לא היה ראוי ממנו לשבחים על כך. אולם, ניצול המאבק המתמשך לשחרור גופות חללי צה"ל ואזרחים ישראלים המוחזקים בידי חמאס, כאמצעי "לחינוך הממשלה" ותוך כדי כך לביזוי המדינה והנושאים ונותנים מול חמאס - ראוי לכל גנאי. בג"ץ שוב מתגרה ברשות המבצעת, ברצון הציבור ובשכל הישר, משל הוא מבקש לגרום שייקרא לסדר באמצעות חקיקה מתקנת; חקיקה שתתקן גם את התנהלותו שלו ולא רק של הממשלה. בג"ץ איננו אלוהים, אינו חף מטעויות ואינו זקוק ליהנות מהספק. עם זאת, ראוי להיאמר שבחירת הממשלה לחזור אל בג"ץ בבקשה לדיון מחדש בנושא בהרכב שופטים מורחב, איננו מעשה חכם. השאלה שעלתה בהקשר זה היא האם בג"ץ מתכוון למלכד את הממשלה שתחוקק חוק חדש בכדי שיוכל לפסול אותו ולבזותה שנית?! אני רואה בכך מצד אחד בחירה לא מוצלחת של בג"ץ ומן הצד האחר הזדמנות עבור הממשלה להציג חוק חדש ולחכות בפינה לאפשרות שבג"ץ יבטל אותו וכך יצדיק בפעם המי יודע כמה, חוק גלובלי עוקף בג"ץ. אני הייתי בוחר בדרך השנייה.

• ההדלפה על כוונה לחון את אלאור אזריה ע"י הנשיא ביום העצמאות הקרוב

נושא אזריה טופל בשלומיאליות מירבית ע"י צה"ל, המערכת המשפטית והתקשורת. הנושא הסעיר את הציבור בישראל בשל אותה שלומיאליות, אבל גם בגלל קשיות העורף של שלטונות הצבא ונשיא המדינה, שעשו כל שגיאה אפשרית, לא מתוך כוונה רעה, על-מנת להאדיר ולהעצים את ההשפעה השלילית של האירוע, נפגעו החיילים המשרתים באיו"ש ונפגעה תדמית שיקול הדעת הצה"לי. נפגעה תחושת החיילים וההורים שהצבא מעניק גיבוי מלא לחייליו גם כשהם טועים ואינו מפקיר אותם לנפלאות הגמישות המחשבתית של "התקינות הפוליטית", המכרסמת בכל חלקה טובה בסולידריות הלאומית שלנו. נפגעה התחושה שצה"ל יודע כיצד לשמר הרתעה, שמשמעותה צמצום סיכויי הפגיעה בחייליו אלא רואה כחזות העליונה של תפקידי הפיקוד העליון, את שמירת הכבוד המעושה של הקצונה הבכירה. כבוד אמיתי אינו מושג באמצעות פקודות כתובות בספרים; הוא מושג ע"י דוגמה אישית והתנהלות ראויה בתנאי פעילות מבצעית בזכות הניסיון והמנהיגות הבוגרת של המפקדים הבכירים. הכשל עלה "בסולם הפיקוד הלאומי עד לנשיא המדינה, ושם, בראש הפירמידה, כשל גם הוא. התיקון בדיעבד, אם אכן יבוא ביום העצמאות, ישפר מעט את האווירה אבל יתקשה אחרי שורה של החלטות שגויות לשקם את הסולידריות והאמון; וזהו נזק חמור לביטחון הלאומי שלנו. דווקא מצה"ל - צבא העם, ומהנשיא - האזרח מספר אחד, שאמור להיות חסר פניות וקשוב לציבור, אובחנו הכישלונות הגדולים והחמורים ביותר בפרשה זו. כשל אזריה נובע, בשלב הראשון של הפרשה, מהפיכתה מנושא משמעתי, מנהיגותי ופנים-צבאי לנושא משפטי פורמלי. בשלב השני, כאשר התברר ששוב הופך הדיון הנורמטיבי- מוסרי-אידאולוגי-משמעתי לדיון בין ימין ושמאל ובין ממשלה לאופוזיציה, חייב היה הנשיא לסגור דיון מיותר זה בהקדם האפשרי בחנינה כוללת ולא "לברוח מהמערכה" כדרכו, לעבר הגנה על הפורמליזציה המשפטית. הלכידות הלאומית חשובה מהפורמליזציה המשפטית. פרשת אזריה לא הסתיימה ולהערכתי גם לא תסתיים בחנינה של הנשיא, אם תבוא ולכשתבוא. יידרשו לכך זמן ומבחנים נוספים שיוכיחו שהמנהיגות הלאומית למדה את לקח המקרה והפנימה אותו בדפוסי התנהלותה השוטפים. אי-אפשר לפטור גם את הרמטכ"ל מאחריות להתפתחות התהליך ותוצאתו המשפטית הפורמלית. גם הוא לבש שכפ"צ נגד ביקורת ציבורית חריפה בדמות חנינה סמלית, במקום חנינה מהותית. גם הוא נושא באחריות לסולידריות הצה"לית הכוללת ובלעדיה, ספק אם יהיה לו על מי לפקד. דימוי פופוליסטי הוא שקר במהותו, תחושת האמון במפקדים - היא מהות הקיום והתפקוד של הצבא.

• הכאת חיילי צה"ל ע"י מפגינות פלשתיניות באיו"ש

אירוע ביזיוני זה הינו המשך ישיר ולדעתי גם אחת מתולדות-הבאושים של פרשת אזריה. האירוע הוביל גם לפגיעה קשה בהרתעה הצה"לית. תוצאת-המשך של אובדן ההרתעה תהיה הגברת טרור המפגעים הבודדים וניצול מוגבר של הפלשתינים מהרתיעה הצה"לית להשליט סדר ציבורי באיו"ש ללא פשרות. ברור שהמצב בשטח היה מתוח והיה חשש שההיתקלויות מתוכננות ליצירת מתחים נוספים והחרפת האלימות. אין גם ספק שהצד השני לומד בהתמדה את חולשות-הדעת, תהליכי הכרסום הפנים-צהליים ומדיניות "הסירוס העצמי" שאנו כופים על החיילים. כשירגיש שיש בידיו תובנות מספיקות, יעשה בכך שימוש מיטבי, בסיוע כל ידידינו המפוקפקים מבית ומבחוץ שמציידים, ומממנים אותו ומפיצים בהתמדה את תורותיו ואמיתותיו המפוקפקות. אם במקרה אזריה הייתה התגובה הצה"לית חריפה ומוגזמת לרעת החייל, כאן היא נרפית ומדאיגה מבחינת שמירת האינטרסים של כלל הציבור הישראלי. ראשית, היו באזור חיילות משמר הגבול ואינני רואה שום סיבה, אם אנו מדברים על שירות קרבי פעיל לנשים בצה"ל, לא לעמת אותן מול מפגינות פלשתיניות. יש לספק להן גיבוי פריפריאלי של חיילים ושוטרים, אבל לנטרל את הא-סימטריה הדימויית של חיילים גדולים חזקים וחמושים, מדכאים כביכול נערות חסרות-ישע. אם זו מלחמת תודעה, יש לנהלה ככזו. את התיזה של פעילות מבצעית לנשים ניתן לבחון בין היתר באירועים מסוג זה ולהפיק ממבחנים אלה מסקנות אופרטיביות לא מעטות. בכל מקרה, אסור היה להניח לנערות המתגודדות לפגוע בחיילי צה"ל וחייבים היו לאסור אותן מיד ולהעמידן לדין ללא דיחוי. מעשיהן צולמו במלואם ולא הייתה שום בעיה, מלבד הפסיכולוגיה של מקרה אזריה, שתמנע זאת. לדעתי, ההערה שקיבל מפקד הפלוגה על אופן טיפולו בסיטואציה, מעידה שהכשרתו אינה ראויה, פיקודו לא היה אפקטיבי והבנתו את הסיטואציה הריאלית מפוקפקת. זאת-ועוד: אפקט אזריה ממשיך להכות שורשים מורעלים באופן ההתנהלות של הצבא מול מפגינים תוקפנים ואלימים. זאת ועוד; סרטי הווידאו שצולמו באירוע, חושפים בפעם המי יודע כמה, שפעולתו של השבאב הפלשתיני, כשהוא מסתיר את פניו באמצעות כפיות ומרגיש מוגן מפני זיהוי על-ידי כוחות הביטחון וענישת המתפרעים, היא חולשה בתורת הלחימה הצה"לית בתחום שמירת הסדר הציבורי. הגיע הזמן לשנות מדיניות גם בנושא זה ולהודיע לכל הגורמים שלנו ושל הצד השני, שפעילות בכיסוי פנים לא תחשב כהפגנה אלא כפעילות כוח עוין ותטופל בהתאם; במילים אחרות: סיכון חיילים ואזרחים ע"י רעולי פנים, ייענה באש חיה. עלינו לשנות מדי פעם את משוואות האיזון של תהליכי שחיקה, כך שיוקל תפקידם של כוחותינו ויכבד נטל הביצוע על הצד השני.

• ירידת המוטיבציה לגיוס ליחידות קרביות בקרב הנוער

בימים האחרונים התפרסמה מטעם צה"ל ה"ידיעה המשמחת" שהגענו למצב חסר-תקדים שבו רמת ההתנדבות לשירות ביחידות קרביות ירדה מתחת ל-50% ממספר המתגייסים; ידיעה עצובה ומדאיגה בהחלט. בשל תפקידיו הלאומיים-חברתיים המיוחדים של צה"ל, אנו מנסים לעכב ובצדק את הרגע בו יהפוך השירות הצבאי המבצעי להתנדבותי, אם לא באופן מלא אזי באופן חלקי. עם זאת, דומה ששגיאות השנים האחרונות תורמות להתגברות התופעה תרומה מוחשית גוברת. צר לי שאני נאלץ לחזור לנושא זה, אבל סבורני שלפרשת אזריה, בניגוד למה שניסו לשכנע אותנו גורמי אכ"א של הצבא, יש תרומה לא מבוטלת לחיזוק המגמה. גורם נוסף הוא השינויים הערכיים שעובר צה"ל תוך התחשבות מירבית ב"תקינות הפוליטית" והתעלמות מדאיגה משיקולי "יהודיים". כאשר התנועה הקיבוצית משתמטת יותר ויותר משירות קרבי בצה"ל (מטעמים אידיאולוגיים שמכונים לפעמים "מצפוניים") ובני הכיפות הסרוגות מהווים למעלה מ-50% ביחידות השדה, התחשבות מופרזת ברגישות האידיאולוגית של המשרתים פחות ומלחמה בצרכים של אלה המשרתים יותר, משקפים חלמאות אמיתית. אם כך לגבי נוער הציונות הדתית לאומית, לגבי הנוער החרדי והחרד"לי - קל וחומר. גורם שלישי הוא ההתנהלות הישראלית המקלה מול חמאס והרש"פ בתחום הטיפול במפגעים, באסירים ובחשודים בטרור, מול אוזלת-יד יחסית בטיפול בהחזרת גופות חיילי צה"ל והאזרחים המוחזקים בידי חמאס. הפער נראה על-פניו כהתנהלות של נוחיות פוליטית ולא של העמדת טובת המשרתים בראש סדר העדיפויות; עניין סדרי העדיפויות הוא קרדינלי. פן נוסף של הכשלים קשור ביחס למילואים, בפערי השכר הממוצע בין חיילים בשירות קבע לבין בעלי מקצועות ורמות תפקיד דומים בשוק האזרחי ובין הסדרי הפרישה של סקטורים אלו. בעיה כאובה שהולכת ומתגברת, נעוצה בפערי שכר והזדמנויות תעסוקה בין מי שלומד מקצוע עם "אופק אזרחי מבטיח", עוסק בו בצבא ומשתחרר לאחר 7, 8 או 10 שנים כבעל ניסיון וקשרים, ומשתלב מיד בתעסוקה אזרחית מכניסה. המשרתים ביחידות שדה בשנותיהם הטובות ביותר ומשתחררים בגיל צעיר יחסית, נאלצים בדרך כלל להתחיל מחזור חיים חדש בגיל מבוגר, ויוצאים נפסדים מבחינה חומרית ואזרחית. דומה שתכנון הקריירה האישית של משרתי שירות קרבי בקבע, אולי למעט טייסים ובעלי הכשרות טכנו - ניהוליות מקיפות אחרות, חייב לעבור בהקדם רוויזיה יסודית ולהתעדכן באופן שוטף על-פי התמורות הטכנולוגיות במשק. השפעות מסוג זה הן ככדור שלג. אם אין בולמים אותן באיבן, הן הופכות למפולת הרסנית. לשינויים הנדרשים יש מחירים מגוונים, אולם בסוגיות של ביטחון לאומי זהו כורח ולא בחירה חופשית. הסדר מדיני אינו נמצא מעבר לפינה וגם כשיבוא לא יספק לבעיה זו פתרון משביע רצון. צה"ל עוסק במהפכה במבנה הכוח ודוקטרינות הלחימה הנגזרים מהשינויים הטכנולוגיים המהירים והמהפכניים. הלוגיסטיקה המתחייבת משתי אלה אינה מפגרת הרבה אחריהן. מהפכים אלה ידרשו שינוי יסודי בתמהיל כוח אדם בצה"ל, וידרשו מהמשרתים שירות ארוך בכדי לשמר ולנצל ביעילות את הידע הגלום בניסיון הטכנו-מבצעי שייצבר. אינני חושב שבהתפתחות זו יש מענה מלא לסוגיה הנ"ל. כמן-כן, נראה לי שטועה מי שחושב שעיקר המלחמה העתידית יתנהל מהאוויר ובאמצעות רובוטיקה צבאית. שליטה ריאלית בשטח, תידרש תמיד ותושג במלואה רק ע"י נוכחות אנשים. במלחמות האמריקניות במזרח-התיכון כמו גם במלחמות שלנו, הוכח שלהחזקת שטח, במיוחד כזה שמאויש באזרחים רבים, דרוש כוח גדול בהרבה מזה שנדרש לכיבושו.

• גיוס נשים ליחידות הקרביות של כוחות היבשה בצה"ל

השאלה של גיוס נשים לתפקידים קרביים ביחידות השדה המעורבות של צה"ל, מעורר סימני שאלה לא מעטים והתנגדויות רבות. מקצת התגובות קשורות לשיקולי איכות התפקוד של יחידות מעורבות בגלל הבדלי כישורים פיסיולוגיים אינהרנטיים בין נשים לגברים. תגובות אחרות קשורות לעובדה שביחידות השדה מרובים כיום החיילים שומרי המצוות ששירות מעורב אינו "מתאים" להשקפת עולמם הבסיסית. נימוק כבד במיוחד הוא השאלה עד כמה אמיתית ואוביקטיבית היא שיטת המיון, הבחירה והאימון של נשים ביחידות השדה, במיוחד שריון ותותחנים, ביחס לממוצע הדרישות מיחידות אלה כאשר הן על טהרת המגדר הגברי. הואיל והצבא איננו "מועדון חברתי לשעות הפנאי", אין שום הצדקה להקלת הדרישות לנשים אם פירושה הוא פיחות משמעותי ביעילות הקרבית של יחידה מעורבת. אין גם סיבה לסבך את הלוגיסטיקה הצבאית בכדי לספק מענים לקבוצות קטנות של לוחמות יוצאות דופן, רק על-מנת לספק את "עקרון השוויון, שבמקרה זה הוא גם פיקציה וגם חבלה במאמץ המלחמתי.¹,²