אתמול בערב (רביעי) שודר הפרק האחרון של הסדרה "
בשורות טובות", כרגיל עם הרבה כוונות טובות אבל סביר להניח שגם כרגיל - עם מעט רייטינג. אם ראיתם כבר את "קרוב לוודאי" ואת האב הרוחני "לארי דיויד מחפש יורש" אתם כבר מכירים את הטרנד.
קם בבוקר סלב וחושב לעצמו: "החיים שלי מרתקים אותי. אנשים מסתכלים לעברי בסקרנות שלא יודעת שובע, פלאשים מבזיקים מכל עבר, בחורות מציעות לי לשחק אותה הויברגר בשירותים של הברקפסט. למה שלא אתן לציבור את מה שמגיע לו? אחרי הכל אני אכן סלב מהורהר, מלא בתובנות וחיי מלאים בפאנצ'ים קומיים. הנה! זהו לבטח קונספט שיעשה שלושים אחוז רייטינג וכל מבקר טלוויזיה ישתפך עלי ועל מפעל חיי". ככה התעורר לו
שי אביבי בכל יום חמישי רק כדי לגלות שהרייטינג נראה כמו הקריירה של משה קצב. בדרך הבטוחה למטה.
ז'אנר זה, של דרמות קומיות מוקומונטריות, מצא לו אחיזה מוזרה בארצנו הקטנה. אפילו בארצות הברית הרחוקה זהו ז'אנר שולי עם תוכנית אחת בקושי שהצליחה ("תרגיע"). אך בישראל קברניטי מספר ערוצים הגיעו למסקנה, שאם אנחנו כל כך רוצים לראות את מיטב סלבס ארצנו רוקדים ונופלים, מתראיינים שלוש פעמים בשבוע ומראיינים את עצמם ארבע פעמים ביום, מדוע לא נרצה לראות אותם מתפלשים בזוהמת חייהם, בצילומי חוץ מושקעים. וכך צצו להם כפטריות שמפיניון אחרי הגשם, "קרוב לוודאי", "החברים של נאור" ו"בשורות טובות". כל זאת מבלי להזניח מספר סלבס אחרים שברגע זה ממש כבר מתסרטים את הירידה למכולת השכונתית.
ומה מעסיק את שי אביבי. אותו מטריד המאבק התמידי בין הרוח והחומר, בין לממש את עצמו לבין הרצון שכולם יאהבו אותו, בין התדמית הזוהרת בטלוויזיה לבין הגילוי שהכל רק פוזה, ועוד כל מיני פסיכולוגיות בגרוש. שאלות לא קלות בהתחשב בעובדה שהבעיות שמטרידות את רוב האוכלוסיה הן: איך מתמודדים עם החשבונות הגואים בדואר, עם ממשלה מושחתת במדינה שמזכירה מדי פעם רפובליקת בננות ועם מכתב ירוק שגונב לך פעם בשנה חודש מהחיים.
"בשורות טובות" סבלה גם מבעיות אחרות. הבדיחות היו צפויות ובמקרה הטוב העלו חיוך. הדמויות היו שטוחות וחלקן על גבול המעצבן ממש. נטע, אשתו של שי שמבוססת על יוצרת הסדרה מיכל ליבדינסקי (בת זוגו של אביבי במציאות), התנהלה בפקאציות סנוביסטית, חיה על חשבונו של שי, ולא הפסיקה להתלונן וליילל בביצ'יות תל אביבית בלתי נגמרת. עד הפרק האחרון לא הצלחתי לגלות האם מדובר כאן בהומור עצמי של היוצרת או בחוסר מודעות טוטאלית.
מעצבנים אחרים היו המזכירה של רמי והתסריטאים ה"אובר קוליים", שהיו מצויידים בבדיחות קרש שגרמו לי לתהות האם מדובר כאן בסאטירה על עולם הכתיבה או שהדמויות והבדיחות שלהם פשוט כתובות רע. אך לצד אלה היו כמה הברקות ליהוקיות: צחי גראד הצליח כתמיד בתפקיד האח התמהוני להעביר ניאונסים עדינים. שי גולדשטיין הפתיע בדמות המפיק הלוזר שמשתמש באביבי כקרש קפיצה לפריים טיים, ואלכס אנסקי הבריק בתפקיד המנכ"ל שמדבר על עצמו בלשון רבים. אך גם שלושתם לא הצליחו להציל את הסדרה מאווירת הנמנום, הבדיחות הקלושות והרוחניות המוגזמת.
זה לא אומר שאין לתוכנית כזו זכות קיום. שהיא לא ראויה לעונה שניה. היא דווקא ראויה. יש מספיק אנשים בהרצליה פיתוח שמעדיפים סדרה רגועה שמדברת אליהם בצורה שטחית, קצת אליטיסטית ולא מאיימת. כי אחרי הכל גם להם מגיעה תוכנית שכזאת, שתייצג אותם. אבל אני, אני לא אתגעגע. לי, אולי קצת חבל, אבל בעיקר לא אכפת.
"בשורות טובות". ערוץ 2. הפרק האחרון.