פעם היה ברור לכולם שציונות בנוסף לעליה לארץ ישראל, זה הפרחת השממה, זה בניין הארץ ויישובה, זה גאולת האדמה והארץ. החלוצים בני העליות הראשונות הבינו את זה בליבם. ואילו בגמרא כבר נאמר (מסכת סנהדרין דף צ"ח ע"א) - "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ומסביר שם רש"י, כשתיתן ארץ ישראל פרותיה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה.
ואילו עתה אנו עומדים לפני הריסה נוספת של בתים בארץ ישראל, בעקבות פסיקת בג"ץ לגבי הבתים בנתיב האבות. והמחשבה על פסיקות בג"ץ קודמות שחייבו הריסת יישובים פורחים כמו במיגרון ובעמונה ועל ה"הינתקות" והרס היישובים בגוש-קטיף וצפון השומרון. וכל זה עבור מה, כדי שהגבעות עליהם היו היישובים יישארו שוממות. וההתנגדות העצומה לחוק ההסדרה, שימנע פינויים והריסות, ההזהרה שהוא לא יעבור בג"ץ. ואני לא יכול שלא לחשוב שבג"ץ רוצה להחזיר את הארץ לשיממונה, שהם לא יכולים לסבול שאנחנו בעלי הארץ הזו, שהם מוכרחים להתנגד לפריחה, להצלחה, לגאולת הארץ. הם רוצה מדבר חזרה, הייתכן?
זכור לי הסיפור של ראשוני מתיישבי גוש-קטיף, איך הגיעו אליהם השייחים מאזור עזה לברך אותם. איך הם הגיבו כשהמתיישבים סיפרו להם שהם מתכוונים להקים חקלאות באדמות גוש-קטיף. השייחים צחקו ואמרו שהאדמה מקוללת, הם ניסו במשך שנים לגדל עליה ולא הצליחו, אין סיכוי הם אמרו. וכולנו יודעים איזו חקלאות נהדרת הייתה בגוש-קטיף, ייצוא לאירופה והצלחה כבירה. והיום, כאשר החמאס שולט בגוש-קטיף, האדמה חזרה להיות מדברית ושוממה.
ואני לא יכול שלא לחשוב שחלקנו שכח את עיקרי הציונות, שפתאום יישוב הארץ, הפרחת השממה הם כבר מעשה רע בעיני חלקנו. ואני מתגעגע לימים שאולי לא הייתה לנו מדינה אבל הרוח הציונית הייתה פה חזקה ואיתנה. אני נזכר במאמר שכתב סבי, ד"ר יהושע ייבין, בשנת 1934, כאשר המדינה הייתה חלום רחוק. בעקבות קיצוץ נוסף במכסות העלייה היהודית לארץ וכנגד שורת צעדים נוספים הפוגעים ביישוב היהודי החליטה אספת הנבחרים להכריז על יום שבתון. באותו יום רביעי, ט' בסיוון תרצ"ד היישוב היהודי כולו בארץ שבת ממלאכה. בעקבות כך פרסם סבי, את טורו "היד היהודית רבת הכח" בעתון המפלגה הרוויזיוניסטית "חזית העם".
סבי לא יכול היה שלא להבחין בשיתוק הכללי שהשביתה הסיבה, הוא מציין את הפיתוח העצום שהארץ נהנתה ממנו, הוא מדייק ומציין שמי שמשנה, בונה, מפריח ומחייה את הארץ אלו הם היהודים. המראה של יריד המזרח בגני התערוכה של היום כשמצידו השני של הירקון שייך מוניס הערבית, עלובה ומוזנחת, הניגוד הבולט בין בנייה, מודרניות, התרחבות, יצירה והתקדמות לבין שממה ועמידה במקום מביאים את סבי להכרה שאנו בעלי הארץ, שעבורנו הארץ נפתחת ושאנו, היהודים, אנו השולטים בה. צריך לזכור שבזמן שמאמר זה נכתב היו בארץ כ-250,000, רבע מיליון יהודים בלבד. ולעומתם היו בארץ כ-850,000 ערבים. למרות זאת סבי הרגיש והבין וידע שאנו, היהודים, בעלי הארץ. שארץ ישראל שייכת לנו.
והיום? היום התיאור של 1934 כל כך רלוונטי. כמובן שכל התנאים השתנו, שהארץ עברה תנופת פיתוח אדירה, יש לנו מדינה יהודית, אין חשש מרוב ערבי, אין חשש מפרלמנט עם רוב ערבי (כמו שהבריטים זממו להקים ב-1934), אין מגבלות על העלייה היהודית וכו'. אבל, ההבחנה של מי מפתח ומרחיב את הארץ, קיימת ולא השתנתה.
כולנו רואים וקוראים על התלות של תושבי הרשות הערבית בהנהגתו של אבו-מאזן בחשמל, בתעשיה, במים, ברפואה מתקדמת ולמעשה בכל אמצעי החיים המתקדמים. זה נכון, רמאללה פורחת, בתי קפה, קניונים, בתי שעשועים. אבל מה עם תעשיה, זה לא קיים שם. הערבים יודעים לקחת את הכסף הרב שנשפך עליהם מאירופה, בעיקר, ולהפוך את חייהם לנוחים יותר. אבל הם לא משקיעים בעתיד, ביצירת חיים עצמאיים שלהם. הדבר היחידי שהם משקיעים בו למען העתיד הוא כוח מזוין, כוח משחית, כוח הרס.
וכמו אז גם היום, אנשי ה"מה יפית" (כינוי ליהודים המתרפסים בפני הגויים) קיימים והם ממשיכים להטיף לנו כמה אנחנו חלשים ותלויים בעולם. היום חלקם כבר עובד תמורת שכר אירופי וחלקם לא מתבייש להשמיץ את המדינה בתקשורת הזרה.
אבל נדמה לי שאם בוחנים את המצב היום בצורה אוביקטיבית מגלים שלא רק שיש לנו מדינה פורחת, צבא חזק, כלכלה איתנה אלא גם חלקים גדולים יותר ויותר בציבור כבר מרגישים בכל טיפה בדמם שהארץ היא שלנו ורק שלנו.