מזה מספר שנים אני טוען בטור זה, שסיכויי השלום במסגרת שתי מדינות לשתי עמים, לא אפשריים ותימוכין לכך קראתי בשני עיתונים מערב שבת האחרון, וכך הם מדווחים:
בטורו של
נחום ברנע: אבו מאזן מאז 2005 מוביל תפיסה של מדינה פלשתינית על 22 אחוז מהשטח בין הירדן לים, עם בירה במזרח ירושלים וזה הפתרון הפוליטי שלו. אבל, הוא שולל את קיומה של מדינת ישראל מוסרית. ומי שפוסל מוסרית את קיומה של ישראל לא יוכל לחתום על הסכם שיביא קץ לסכסוך.
לא רק הצד הפלשתיני אשם - גם הצד שלנו לא נקי כפיים... הממשלה מובילה אותנו למדינה דו-לאומית. מפעל ההתנחלויות הכביר יצר דה-פקטו למדינה דו-לאומית, אשר מקשה מאוד על כל פתרון להסכם.
מנגד, במוסף במעריב, כותב אבי שילון, שחקר את הסיבות לכישלון מפת הדרכים גילוי "מדוע לא קיבלת את הצעותיי? תמה קלינטון בכעס בקימפ דיויד, ואז ענה ערפאת: אני מעדיף למות מאשר להסכים להעברת הריבונות הישראלית על החראם... לא ארשם בהיסטוריה כבוגד".
מכאן אנו למדים מדוע לא מתקדמים לפתרון הסכסוך.
