"בגנות הטיח", כתב ברל כצנלסון במאמריו הנוקבים שפירסם בשנת 1940. מאז חלפו 78 שנה, אך עוצמת זעקתו לא פגה. החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט
אליעזר ריבלין, כי לא נמצא חשש לביצוע מעשים פליליים על-ידי השופטת
רונית פוזננסקי-כץ בחילופי המסרונים השערורייתיים עם החוקר ערן שחם-שביט מרשות ניירות ערך, מעוררת רושם שמדובר בעוד טיוח שמערכות אכיפת החוק מורגלות בו. עם כל הכבוד, איך אפשר להתייחס ברצינות להחלטה הרואה בדיאלוג כמעט אינטימי, בלתי חוקי, בין שופטת לתובע מאחורי גבם של סניגורי החשודים, רק עבירה משמעתית? אכן, בגנות הטיח.
קשה לומר, למרבה הצער, שהציבור הרחב לגווניו ולשדרותיו, הופתע במיוחד מחשיפת המיסרונים הנכלוליים ומן הטיוח. ההפתעה היחידה הייתה כנראה מן הרוח הסחבקית, מן הדאחקות, בהתכתבות החשאית: "תירָאי מופתעת", מציע התובע לשופטת. וזו השיבה בנימה משועשעת שמעוררת בחילה בקרב כל שוחר צדק: "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת".
קצרה היריעה מלתאר את כל העוולות שמחוללת מערכת אכיפת החוק על כל שותפיה, שיודעת להתעלק גם על חפים מפשע, אבל יודעת לטייח את פשעי יקיריה. לא נתעכב בנושא היחס הנפשע, האכזרי והבלתי חוקי, של המערכת כולה: משטרה, תביעה ובתי משפט, כלפי מפגיני ההינתקות; ומנגד היחס המחבק לסוכן 'שמפניה' שרבים הפיל ברשתו; לצד היחס הבררני, האינקוויזיטורי, כלפי
מרגלית הר-שפי וכליאתה הממושכת על לא עוול בכפה.
גם בעידננו נהנים יקירי המערכת מיחס מטוייח: העבריינית
רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז ת"א, סוגרת תיקים סידרתית תמורת שלמונים, עדיין נהנית מחסינות בלתי רשמית, אולי מפני שהיא 'אחת מהחבר'ה', ואולי מחמת החשש שהיא עלולה לפתוח בביהמ"ש תיבת פנדורה שתזעזע את אמות הסיפים, וכלל לא נבדקה התנהלותה בתיקים אחרים, במרוצת 7 שנות כהונתה כחורצת גורלות.
קשר מושחת
או סיפורם של ניצב (בדימוס) יואב סגלוביץ, מייסד 433, והמפכ"ל בזמנו
דודי כהן, שנפגשו בחשאי עם הרמטכ"ל לשעבר
גבי אשכנזי כדי לתדרכו כיצד לנהוג במהלך חקירתו בפרשת הרפז, וכך גם הפתולוג המיתולוגי ד"ר
יהודה היס, שהודח מתפקידו אחרי שהתברר שעיוות במשך שנים דוחות ומימצאים לפי תכתיבי התביעה, ועל פיהם הוכרע משפטם של אסירים שיושבים עד היום בכלא לשווא.
מי שאינו יקיר המערכת, עלול להידרס תחת רשעותה. הח"כ לשעבר
משה פייגלין, מספר בספרו 'במקום שאין אנשים': "את הקשר המושחת שבין שופטים למשטרה, חשתי היטב על בשרי כבר לפני למעלה מ-20 שנה. בערב חג סוכות הוזמנתי לחקירה בעקבות תלונת שווא של פעיל שמאל. עד מהרה התברר לחוקרים שאין ממש בתלונה, אך לפני ששחררו אותי לביתי, דרשו שאחתום ערבות אישית. כששאלתי למה, אמרו לי – ככה. סירבתי. במשך יומיים עלו אלי לרגל כל מפקדי המשטרה, בניסיון לשכנע אותי לחתום ערבות וללכת הביתה. בסופו של דבר הובאתי להארכת מעצר ולתדהמתי גם השופטת אישרה לעצור אותי לשבוע נוסף. כך ישבתי במעצר שווא במשך כל חג הסוכות. לבסוף שוחררתי, כמובן בלי לחתום ערבות, ובלי שהוגש אי-פעם כתב אישום כלשהו".
או סיפורו של נועם פדרמן, מחברון: "בשנת 1996 היה השופט עמיר אברהמי שופט בבית משפט השלום בירושלים, אשר דן במעצרים ובין השאר במעצר שלי. הוא כמובן עצר אותי, ואז התברר שאת ההחלטות שלו הוא נתן לא על סמך חומר ראיות, אלא על-פי מצב רוחה של הקלדנית שלו, איתה ניהל מערכת יחסים כלשהי. כשהתפוצץ הסיפור, פניתי לבית המשפט בבקשה לשיחרור. ומה עשתה מערכת המשפט? כמובן קבעה שהמעצר היה תקין, וטייחה את הסיפור. אז אל תצפו ליותר מידי גם הפעם".
נשיא בית המשפט העליון
אהרן ברק, הוא האיש שאחראי במידה רבה לאובדן אמון הציבור במערכת, באמירותיו האנטי דמוקרטיות מסוג 'הכל שפיט', 'הכל בגי"ץ', 'מלוא כל הארץ משפט', ועוד הבלים שחכמי משפט בכירים בארץ ובחו"ל הגדירו: 'פיראטיות משפטית'. הוא גם זה שהרחיק מהמערכת מועמדים דעתנים ראויים, רק מפני שהשקפתם המשפטית לא עלתה בקנה אחד עם השקפתו: "יש לה אג'נדה", טען כשחסם דרכה של פרופ'
רות גביזון לביהמ"ש – ובין כך ובין כך איבד המוסד שנשיאו טען שאין לשופטים "לא חרב ולא ארנק", את אמון הציבור.
מדינה יהודית
אי-אפשר לשחרר מאחריות להתנשאות המערכת על פני האזרח מן השורה גם את ראש הממשלה הליכודי הראשון,
מנחם בגין, שבאמירתו הפאתטית-תיאטרלית 'יש שופטים בירושלים', העניק לאהרן ברק חביבו את עוצמתו העודפת, ושבהחלטתו הכושלת לראות בשירות הציבורי 'סיביל סרוונט' ולא לבצע 'ניקוי אורוות' (כמקובל בעולם), 'תקע' בפרקליטות לאורך שנים פרקליטים מן השמאל הרדיקלי, בוגרי הקרן החדשה לחיסול ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה, שהשפעתם ניכרת למרבה הצער עד היום (ע"ע עמונה, למשל).
גם עוולות המערכת המשפטית שהפכה עצמה לחותמת גומי של המשטרה ועוצרת בסיטונות נקיי כפיים, זוכות לטיוח. בשנת 1998 עמד מספר המעצרים בארץ על כ-38,000 מעצרים. מאז גאה היקפם, עד שהגיע ב-2016 ל-61,000. בלמעלה ממחציתם לא הוגשו כתבי אישום, ותיקי החקירה נסגרו.
כמו במשל שלושת הקופים, איש לא נותן דעתו לטיוח המחפיר שמכוחו נאלצו רבבות אזרחים טובים, לא עבריינים סידרתיים, לעבור הליכי 'שיימינג' וענישה, פרי מוחם הקודח של שוטרי ישראל: איזוק משפיל לעין כל, טילטולים מיותרים ברכב העצירים, השלכתם על מיזרונים מעופשים ואכולי פישפשים בחברת עבריינים כבדים, מניעת שינה – והכל כדי להעניש בניגוד לחוק ולמשפט ו/או לסחוט מהם הודאות בלתי חוקיות, שיש בהם משום עיוות דין. הגיעו הדברים לשיא בסידרת העינויים הפיסיים וההתעללויות הנפשיות שעבר קטין שנעצר בקשר לפרשת דומא, ומאז לוחצים עליו שיודה כי הוא הרוצח. "אני לא רוצה כלום, רק שהשופט יורה לתת לי זריקת רעל ולגמור עם זה", אמר לביהמ"ש.
מערכת אכיפת החוק בישראל מתאמצת להתיישר על-פי חוכמתו של קהלת סבא: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע". משימתה של שרת המשפטים הפעלתנית והדעתנית, לעשות הכל לחיסול הטיוח ולטיהור הזיהום ההרסני שמסתתר מתחת לטיח.
