ישראל צריכה לשלוט בירושלים בנדיבות

לאחר שירדתי לעומקן של הסוגיות הדמוגרפיות, הכלכליות והביטחוניות הנוגעות לירושלים, אני משוכנע יותר מאי-פעם שישראל יכולה וצריכה לשלוט לָנֶצַח בירושלים רבתי כולה. אולם שלטון יעיל ידרוש השקעה עצומה מצד ממשלת ישראל ועירייתירושלים, מכיוון שחצייה המזרחי של העיר הוזנח במשך עשרות שנים. רק גישה ישראלית נדיבה תוכל לגבור על החשד ועל העוינות שמובילים לבעיות ביטחוניות. החדשות הטובות הן שיותר ויותר מקרב 350,000 תושביה הערביים של מזרח ירושלים מבינים שאין באופק חלופה לשליטה הישראלית בעיר, ושמצבם יהיה תמיד טוב יותר תחת שלטון ישראלי. כל הסקרים מראים זאת, וישנן גם מספר מגמות חיוביות המצביעות על כך. בין מגמות אלו ניתן למנות את הגידול העצום במספר תושבי מזרח ירושלים שמגישים בקשות לקבלת אזרחות ישראלית (מעל 1,000 בקשות בשנה); זינוק במספר התלמידים במזרחירושלים המעדיפים את תעודת-הבגרות הישראלית על-פני זו של הרשות הפלשתינית (התאוג'יה) - מ-300 ל-5,800 תלמידים בשבע שנים; הביקוש העולה במזרח-ירושלים לשיעורי עברית אינטנסיביים לאחר שעות בית-הספר ולמכינות קדם-אוניברסיטאיות שמממנת ממשלת ישראל. כמו-כן ניתן לראות גם את מספרם ההולך וגדל של צעירים ממזרח ירושלים שעושים שירות לאומי-אזרחי לאחר התיכון; את תגובתם הנלהבת של התושבים לכך שהעירייה פתחה במזרח-ירושלים מרכזי תעסוקה, מועצות קהילתיות ברמה השכונתית, תחנות משטרה מקומיות לטיפול בעניינים אזרחיים, חממת היי-טק ערבית, ועוד. בנוסף לכך, מספר מנהיגים ערביים שפגשתי ציינו לטובה את ההשקעה שעושה העירייה בכבישי מזרח ירושלים (יותר מ-50 מיליון שקל בשנה) ובכיתות הלימוד (מעל 500 מיליון שקל בתכנון לעשור הקרוב). גם שיעור גביית המיסים העירוניים (הארנונה) בחציה המזרחי של העיר הוא מצוין: בין 70 ל-80 אחוזים. שוב, זה נובע מכך שערביי ירושלים - למרות זהותם הלאומית הפלשתינית - התרצו ואימצו גישה פרגמטית ביחס לרשויות בישראל. הם מעוניינים בזכות המגורים בירושלים; הם מעוניינים בביטוח הבריאות הממלכתי ובקצבאות הביטוח הלאומי, מהם נהנים תושבי ישראל; הם רוצים לעשות קניות, ללמוד ולעבוד במערב ירושלים, ולמעשה, בכל מקום אחר בישראל על-פי בחירתם. לא-מעט מהם אף עוברים לגור בשכונות יהודיות, כמו פסגת זאב ותלפיות. יותר ויותר, הם רואים בישראל לא רק את הצד האשם בכל קשייהם אלא כגורם האפשרי היחיד שיכול לפתור את בעיותיהם ולהפוך את חייהם לטובים יותר. ישנה זיקה מוכחת בין השקעה מצד ישראל ברווחתם של ערביי מזרח ירושלים ובין צמצום אירועי הטרור. השכונות שנהנו במידה הרבה ביותר מתקציבי העירייה והממשלה הפכו להיות הרבה יותר שקטות - עם פחות פשע והרבה פחות אלימות לאומנית. קִראו לזאת השקעה חכמה וראויה בחייהם של תושבי ירושלים, או קִראו לכך השכנת-שלום - כרצונכם. אך אין להכחיש את העובדה שזוהי השקעה נושאת פירות. על-כל-פנים, האתגר הוא עדיין עצום, בעיקר בנושא החינוך. ישנם יותר מ-105,000 ילדים בבתי-הספר במזרח-ירושלים. למערכת חסרות 1,500 כיתות, שבניית כל אחת מהן תעלה מיליון שקל. העירייה בונה בין 7 ל-10 בתי-ספר חדשים בכל שנה, אך זה אפילו אינו קרוב להיות מספיק, וכן ישנו מחסור חמור במנהלים מוסמכים לבתי-הספר. 60% מהילדים לומדים בבתי-ספר "לא-רשמיים" שאינם שייכים למדינה (חלקם מוּכָּרים על-ידי המדינה וחלקם אינם מוּכָּרים; חלקם ממומנים על-ידי ישראל, וחלקם ממומנים בידי עמותות פרטיות). ברובם מלמדים את תוכנית הלימודים הפלשתינית המיושנת והמסורבלת, שההוראה בה עדיין נעשית בשיטת השינון, שבה אין הבחנה בין ילדים בעלי מיומנויות קוגניטיביות ומיומנויות למידה שונות, ושבה אין לישראל שום פיקוח אמתי על הכשרת המורים, על התקנים ועל ספרי הלימוד. זהו, כמובן, מצב אבסורדי לחלוטין! רשות החינוך בירושלים בונה ומתחזקת בתי-ספר, ומשלמת את משכורותיהם של המורים במזרח-ירושלים, אך אין לה כל תפקיד בתפעולם הפדגוגי של בתי-הספר במזרח-ירושלים. מדוע? משום שכך הוסכם בהסכמי-אוסלו. כיום, עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, זה נראה כהסדר מטורף שאינו בר-קיימא. גרוע עוד יותר מכך הוא אחוז הנשירה של התלמידים: יותר מ-20% מהבנים והבנות בכיתות ח'-י' עוזבים את בית-הספר כדי ללכת לעבוד (או כדי להתחתן בגיל צעיר). בהתחשב בכך ש-83% מילדי מזרח-ירושלים חיים מתחת לקו העוני, אין בכך כדי להפתיע, אך זהו עדיין מצב שאינו מתקבל על הדעת. בנייה בלתי-חוקית ופרועה, הגורמת לצפיפות-יתר, וכתוצאה מכך לעומס רב מדי על תשתיות המים והביוב, היא הנורמה ברבות משכונותיה של מזרח ירושלים, כשהדוגמה הגרועה ביותר לכך היא שכונת סילוואן בלב העיר. בשנה שעברה אישרה העירייה תוכנית-אב לבניית בתים חדשים בצור-באהר ובאום-טובא בחלקה הדרומי של העיר; אך שוב, יש צורך בהרבה מעבר לכך. המאבקים הלאומניים בקרב הקהילה הערבית בירושלים מסבכים את המצב. פעילים מקומיים ערביים רבים שואפים לשותפות עם ישראל כדי לקדם את קהילותיהם, כפי שתואר לעיל, וחלקם אף שוקלים להתמודד בסתיו הקרוב בבחירות למועצת-העיר ירושלים ברשימות ערביות מקומיות - לראשונה מאז ומעולם. אך מנהיגי הפתח והרשות הפלשתינית מנסים להניא אותם מלעבוד עם העירייה, ומאיימים בנידוי ואף במוות על משפחותיהם של ערבים ירושלמים מתונים. גורם שלילי אחר שהשפעתו הולכת וגדלה בעיר היא טורקיה של ארדואן. הטורקים מממנים חלק גדול מפעילויות המיסיון המוסלמי (דאווה) בעיר, וישנו קו ישיר בין זה לבין הקצנה וגיוס פעיל למאבק מזוין נגד ישראל. (זה כולל גם רשת חברתית פעילה שמהללת טרוריסטים, שאהידים ואסירים, קוראת במפורש להתנגדות אלימה מול ישראל, וגם מפיצה את העלילה כאילו מסגד אל-אקצה נמצא בסכנה מידי היהודים/הציונים). למרבה האירוניה, מנהיגים ערביים מקומיים שמשפחותיהם והחמולות שלהם קשורות קשר רופף לחמאס, אכן מוכנים לעיתים קרובות לשתף פעולה עם מנהיגים ישראלים בעניינים מוניציפליים. הם מאמינים כי בשלב כלשהו בעתיד האיסלאם יצליח לגרש את כל היהודים מהמזרח-התיכון, אך בינתיים, להרגשתם, אפשר לשלם מיסים וליהנות מכספי המיסים של היהודים כדי לשפר את מצב התושבים הערבים. שוב, זהו מצב אבסורדי המנוגד לכל היגיון; אך בכל-זאת זהו מצב שישראל יכולה וצריכה להיות מסוגלת להשלים איתו. עם הזמן, שילובם של ערביי מזרח-ירושלים בעולם החינוך והתעסוקה ובחיי מעמד-הביניים הישראלי המודרני יוביל לעתיד משותף טוב יותר לערבים וליהודים כאחד בירושלים המאוחדת. וזה מוביל לעוד אירוניה אחת אחרונה. במשך כמה עשורים, הרעיון של חלוקת ירושלים לשתי ערי בירה עם שתי ממשלות ריחף מעל השיח הגלובלי, מה שגרם לממשלת ישראל לדחות ולמנוע מחציה המזרחי של העיר את תקציבי הפיתוח שהיא צריכה. ככלות הכול, למה להשקיע בחלק הזה של העיר, אם הוא עתיד להימסר יום אחד לשלטון ערבי? אך כעת, לאחר שסוגיית ירושלים "ירדה מהשולחן". כלומר, שממשלת ישראל קבעה שירושלים צריכה ועתידה להישאר שלמה תחת שלטון ישראלי, ולא רק מסיבות ביטחוניות; ולאחר שישראל קיבלה גיבוי בינלאומי חשוב לעמדתה זו - ישראל אינה יכולה עוד להתכחש לאחריותה לפתח את חלקה המזרחי של העיר. וזה מסביר מדוע דווקא הממשלה השמרנית ביותר בתולדות ישראל, בהנהגת רה"מ בנימין נתניהו והממשל השמרני בירושלים בהנהגת ראש העיר ניר ברקת, הם אלו שהחלו סוף-סוף להשקיע ברווחתם של ערביי ירושלים. זהו הדבר הנכון לעשות. אך עליהם להקצות לכך עוד מיליארדי שקלים. השקעה ומִנְהָל טוב ברמה המקומית הם ליבתה של פעולה פוליטית ריבונית, שתשמור על ירושלים שלמה ומשגשגת עבור כל תושביה. [מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים]