פרדיננד פון שיראך (1964) כתב את המחזה "טרור" בעקבות פיגוע מגדלי התאומים בניו-יורק ב-2001. הבימאית והשחקנית שרה פון שוורצה, מעמודי התווך של תיאטרון הקאמרי, יצרה בבימויה מהמחזה אירוע עבור הצופים שיושבים כמו באולם בית המשפט. הרקע של המחזאי פרדיננד פון שיראך מאוד מורכב: רק כשהיה בן 12, גילה בספר לימוד ההיסטוריה שלו את תמונת סבו, באלדור פון שיראך, שהיה מנהיג הנוער ההיטלראי ואחד מראשי המישטר הנאצי, ובמשפטי נירנברג נגזרו עליו 20 שנות מאסר. פרדיננד עצמו היה לאחד מהסנגורים המהוללים בגרמניה, ונעשה לסופר מצליח, חרף שמו ובזכות עצמו. בכתביו הוא מעלה שאלות מוסר נוקבות וכיצד ניתן לחיות עמן. שאלות המטרידות גם אותנו בדורנו. הבימאית שרה פון שוורצה, בת להורים גרמנים שעלו לארץ, תרגמה להפליא את המחזה בשיתוף אמה המתורגמנית אסתר, והשכילה לבחור בפינצטה את השחקנים להצגה. לשופטת במשפט בחרה את עידית טפרסון, השחקנית המנוסה, שבמשחק מבריק מלא הוד, הדר ושליטה ניהלה את המשפט באופן מרתק ומפתיע בכל שלב. היא למעשה הדמות המרכזית במשפט, כשלצידה גיבור העלילה, הטייס לארס קוך, שהיה מוביל המטוס המוזנק למקרי חרום כגון חטיפות מטוסים או כל אסון אחר העלול להתרחש. לתפקיד הטייס שהחליט על דעת עצמו, אבל בהתאם להוראות הכלליות שעליו ליירט כל מטוס המהווה סיכון לציבור, והפיל בטיל את מטוס לופטהנזה שהמריא מברלין לעיר אחרת, ונחטף: לתפקיד זה - בחרה הבימאית את אבישי מרידור, שחקן מעולה המשתבח בנוסף לכשרונו בקול ומראה מושלמים, שהיה בעצמו בעברו נווט בחיל-האוויר הישראלי. הוא ששיבץ בטקסט את המונחים הצבאיים הנהוגים באנגלית בכל צוות אוויר בעולם, ושתורגמו לעברית לבקשת השופטת, לטובת קהל המושבעים. הבעיה היתה, כפי שהעידו קצין הפיקוח האווירי (רובי מוסקוביץ' בהופעה מרשימה ומקצועית) ואשת אחד הנוסעים שנהרגו, (רותם כרמלי במשחק כנה מלא רגש)- שלא היה לאחראים בקרקע קשר עם החוטף או החוטפים. כך הם היו שרויים בעלטה מודיעינית, ולכן היססו במפקדה להחליט מה והאם לעשות. כמו למשל - לצוות במיידית לכל באי האצטדיון להתפנות. הקהל בהצגה חש באמת שהוא מצוי בקלחת המשפט. עליו להחליט האם ההחלטה של הטייס לשלוח טיל בטרם יצליח החוטף לממש את תוכניתו ולהתפוצץ עם כל המטוס מעל אצטדיון בו התקיים משחק כדורגל לעיני 70 אלך צופים הייתה נבונה או לא ראויה. בסיום המשפט הוצבו קלפיות, והצופים הצביעו האם לזכות או לחייב את הטייס האשם בהריגת 164 הנוסעים החטופים. בכל ערב ובכל הצגה - הקהל קובע את התוצאה, המוכרזת ומנומקת בידי השופטת. למרות שלא ניתן למושבעים להתדיין בינם לבין עצמם,ולהביע את הסברם להחלטה הסופית, כנהוג במשפטי רצח - שמעתי דעה של איש צוות אוויר שהיה בהצגה, וטען שאסור היה לטייס להפיל את המטוס - ועל הפיקוד הגבוה היה לפזר את כל יושבי האצטדיון. ובכל מקרה, מטוס לא גדול כזה, לא היה יכול להרוג בנופלו יותר ממאה או מאתיים איש באצטדיון, וודאי לא היה יכול לחסל 70 אלף איש, כפי שנטען במשפט. לכן חרץ את דינו "אשם". אך הטיעונים המוסריים שטענה התובעת (עדי גילת) לעומת הסנגור (ניר סעדון, בוגר המחזור הראשון של ב"ס גודמן בבאר שבע) היו פילוסופים וברמה גבוהה, כך שלקהל היה הרבה חומר למחשבה. עבודת הווידאו המשולבת בתאורה, שעיצב בצורה מרהיבה ומייצרת אווירה מתחלפת איתמר לוריא הכשרוני, נבחרה בחכמה בידי הבימאית הכה מוכשרת בעצמה. את התפאורה הבית משפטית החכמה עיצב אבי שכוי, את המוזיקה גדי סרי, ואת התלבושות עיצב התגלית גיל סרי, שהיה גם עוזר הבמאית, ועדיין עושה במלאכה זו בשירותו הצבאי. המחזה "טרור" הכה יוצא דופן והמועלה בכל רחבי העולם, מותיר את הצופים בכל אתר וגם כאן, עם שאלות מוסריות נוקבות. האם כשצפויה סכנה ברורה ומיידית היש לחסל במידית את הטרוריסט על תחמושתו, או לחכות להוראות של אדמו"רי המוסר והצדק החברתי ובכך לאפשר לסכנה להתממש? ואם המפקדים לא עשו את הנדרש כדי לבטל את הסכנה, היש להאשים את מחסל הטרור? לשיפוט הצופים.