מאחורי המסכה

כיאה לערב פורים, בו התקיים המפגש האמור נבחר גם הנושא, ובשירים שהוגשו תחת הכותרת "מסכות" כאילו בחרו אנשים לאבד את עצמם, לכאורה, וללבוש דמות אחרת. זוהי דרך פשוטה ומוכרת ליוצרים להעלות את דמיונותיהם, ביחוד אלה הכותבים בגוף ראשון ולמעשה מזדהים עם דמויות גיבוריהם. אך אין זה פשוט באמת כלל וכלל לאבד את עצמנו, אין זה פשוט להיות אחרים, אין זה פשוט לעטות דיוקן זר ולהתחזות לאדם אחר. בטוחני שרובנו לא היינו רוצים להיות אחרים, גם אם לא שפר כל כך עלינו מזלנו. בטוחני בכך גם אילו לא נחשבנו ליפים ביותר, לחטובים ביותר, לנחשקים ביותר. רוצה לומר, היינו שמחים להיות יפים וחטובים ונחשקים, אבל כמות שאנחנו. לא להיות אחרים, להיות עצמנו. או-אז מגיע פורים, ומתוך ידיעה כי זה לערב אחד או ליום אחד, וכי נוכל להסיר מעל עצמנו את החזות השאולה ברגע בו נרצה בכך ונשוב מיד להכרת עצמנו, אנו מוצאים אפוא את התעוזה לשנות את זהותנו. אביא אפוא את שלושת השירים שהחלטתי לכתוב עליהם, אותם בחרתי בהשפעת הערב הזה מתוך אותה קבוצת שירים שנשלחו אליי. השיר הראשון הוא השיר על לילה מורד, ובשמה האמתי ליליאן מרדכי. לילה-ליליאן גדלה בקהיר שבמצרים, בת למשפחה עירקית מצד האב, פולנייה מצד האם. היא הייתה זמרת ושחקנית בסרטים מצריים, והייתה נשואה וגרושה לשלושה ומשלושה גברים שהיו קרובים אליה בסרטיה. היא התאסלמה לאחר שהתאהבה בראשון בהם, אנוואר וג'די ונישאה לו, ועקב המרת דתה זכתה בהתנכרות של משפחתה, כולל חלק המשפחה שחיה בישראל. איזו מסכה יכולה לגבור על מסכת אמת, מסכת חיים של אישה שהמירה את דתה, את שמה, שנותקה ממשפחתה ומעברה? איזו מסכה יכולה להעלות חיוך על שפתיה של אישה שיקיריה מתנכרים אליה, למרות אהבתה לגבר המוסלמי שאתה, ואיזו מסכה יכולה לגבור על החזות הזרה שהלבישה לילה מורד, היא ליליאן מרדכי על עצמה לא לערב אחד של פורים, גם לא ליום אחד ולא לסרט אחד והותירה אותה מפוצלת ומודרת כמעט לאורך כל חייה, חזות שלא יכלה לקלף מעצמה לעולם? הנה השיר שכתב עליה הרצל חקק, "לילה מורד, מתחת למסכה": זֶה הַוַּלְס שֶׁלָּךְ, לַיְלָה, הוּא לֹא נִגְמַר, לֹא יִגָּמֵר לְעוֹלָם. עוֹד צַעַד בָּרִקּוּד, כָּל רַעַד בִּשְׂפָתַיִךְ הוּא לִשְׂפָתַי. דְּבֵקוּת. יְהוּדִיָּה שֶׁנֶּעֶלְמָה לִי לְאָן. צֵל וְשׁוּב צֵל. וְעוֹד סְחוֹר סְחוֹר עֲבוּר אַהֲבָה אַחֶרֶת. אֵין לָךְ צֹרֶךְ בִּמְצִיאוּת, בְּדַרְכֵּךְ. אֵלֶּה הָרְגָעִים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ בּוֹטַחַת בְּלִבֵּךְ, לְבַד נוֹגַהַת בְּתַעְתּוּעֵי זֶהוּת. זֶה הַצַּעַד שֶׁלּוֹ. הַלַּהַט. אוּלַי עֵינָיו צוֹלְחוֹת חֲשֵׁכָה. אֲהוּב לִבֵּךְ רוֹאֶה לְתוֹכֵךְ מִתַּחַת לַמַּסֵּכָה. וּבַעֲלוֹת הַמָּסָךְ, מִי יִרְאֶה צֹפֶן לִבֵּךְ הַזַּךְ. השיר הנוסף שבחרתי הוא "עוטה עור כנמר" שכתבה יפה לורנצי, כותרת שנשאלה מפואמה של המשורר הגאורגיאני שותה רוסתוולי, "עוטה עור הנמר", שכפי הנראה נכתבה בירושלים בשנות מסעי הצלב, אליה גלה המשורר מרצונו ובחר להתנזר. עצם הכותרת הזאת יש בה כמובן התמסכות בלתי מוסתרת של מי שתוכו אינו כתוכה של החיה שהוא עוטה עליו את עורה. והנה הוא שיר ההתחזות הבא, "עוטה עור כנמר": עוֹטֶה עוֹר כְּנָמֵר - כָּךְ לְעִתִּים מִתְנַהֵל, כָּךְ לְעִתִּים מְשַׁדֵּר, שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ מִצְטַיֵּיר. כְּטָלֶה אֶת אִמּוֹ מְבַקֵּשׁ, אֶת הַחֵיק הֶחָסֵר מְחַפֵּשׂ, כְּמוֹ הָיָה לַעֲטִינִים מְיַיחֵל, כְּמוֹ עֲדַיִן לֹא הִתְנַתֵּק. עוֹטֶה עוֹר כְּנָמֵר - לִפְעָמִים, כָּךְ נִדְמֶה חֹסֶר מְנוּחָה מְשַׁדֵּר לְשַׁלְוָוה מְצַפֶּה. עוֹטֶה עוֹר כְּנָמֵר - נָמֵר שֶׁל נְיָר מִסְתַּבֵּר, תּוֹכוֹ כְּטָלֶה רַךְ בְּשָׁנִים מִטַּלְטֵל, מִתְהַלֵּךְ, מִתְכַּסֶּה בְּעוֹר נָמֵר. נפש עדינה לו, כפי הנראה, לזה שעוטה עור כמו נמר ואולי חש כמוהו, ואומר שכמובן אין הנמר עוטה עור סתם-כך אלא נולד כזה. אולי כך עושה הכותב מפני פחדו משאר חיות השדה, אם הוא חיה לא אלימה ואם הוא אדם עדין נפש שסביבת חייו מאוסה עליו בהיותה כוחנית, מנוכרת וברוטאלית מדי עבורו. איש אל יקרב אליי, הוא מצהיר, שמא יבולע למי שיקרב, כאשר בתוכו הוא נושא תפילה שאכן לא יקרבו אליו. כי במה יתקוף כשלאמתו של דבר הוא חסר את שיני הנמר וחסר את טפריו? ואילו בשיר האחר, "אמרו לי מי אני", מאת חיה בנצל, אובד לכאורה מי שכתב את השורות והוא מחפש את עצמו, בא ומבקש את עזרת הקורא בחיפוש העצמי שלו כמי שנולד אחרת משהו חש, אחרת מכפי שהוא מחונך, אחרת משהו נאלץ להתנהג, אחרת משהו נראה. מוזר אומנם שיבוא אדם ויבקש את עזרתם של אחרים לחפש את עצמו, אך הוא חסר יכולת משלו, חסר את האומץ והכוח הנפשי הדרושים לו וזה אשר מתבקש כאן על ידו: אִמְרוּ לִי מִי אֲנִי הֵן אוֹתִי אַתֶּם רוֹאִים מִכָּל עֵבֶר וְכָל צַד אז בְּוַדַּאי אַתֶּם יוֹדְעִים. אִמְרוּ לִי מִי אֲנִי כִּי אֲנִי לִי נֶעֱלָם וּבְעֶצֶם אֶת עַצְמִי עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם. בָּרְאִי בִּי מְהַתֶּלֶת בָּבוּאָתִי בּוּעַת כָּזָב הִיא אֵינֶנָּה כְּמוֹתִי כִּי אִם חֶזְיוֹן אַכְזָב. אֲנִי הִצַּגְתִּי לְעַצְמִי אֶת הַמַּסֵּכָה הַמְּחַיֶּכֶת אֵין זֹאת אֲנִי לִי אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת. הֲתוּכְלוּ לוֹמַר לִי מִי אֲנִי אוֹ נוֹדַע לָכֶם הַסּוֹד שֶׁבְּעֶצֶם רְאִיתֶם אֶת שֶׁרָצִיתִי לְהַרְאוֹת? לֹא תּוּכְלוּ לוֹמַר לִי מִי אֲנִי תְּנוּ לִי רַק עֵצָה מָה אֶעֱשֶׂה עוֹד עִם עַצְמִי אִם אוֹתִי כְּבָר לֹא אֶמְצָא? ואני שואל: האם אבד כותב השורות האלה בתוך החזות הממוסכת הזמנית שלבש? האם אינו יכול לשוב ולמצוא את עצמו? את מי שהיה בימים רגילים, חשופים? האם ההתחזות הזמנית הזאת באה וגברה עליו כדי כך שקשה לו להיחלץ ממנה? האם נוכל לומר לו מיהו כאשר איננו יודעים מה מראהו האמתי? אך שמא החזות שאנו רואים מול עינינו אינה אלא התחזותו של האמתי, האדם שהיה מוסתר בתוכו גם מפני עצמו ושוכן בתת-ההכרה שלו? האמתי שלו, שהנה צץ סוף-סוף מתוכו ואינו רוצה להרפות? כך מתוארת הדמות בשיר וכל פרשנותי אכן שייכת לשירים. אכן כך, אבל אולי גם לא.