"לו הייתי יודע מראש את מה שידעתי רק בדיעבד - הייתי פועל אחרת לגמרי". במלים אלה התוודה בימים אלה, בפני בית הדין הצבאי, החייל
אלאור אזריה, שהורשע בהריגת מחבל בחברון, והעומד להשתחרר ב-10 במאי מהכלא, לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת-מאסרו.
ואכן, מה שלא עושה השכל, עושה, לא אחת, במקומו, הזמן. האמת חייבת להיאמר שאזריה עשוי היה, זה מכבר, למצוא את עצמו מחוץ לסורגים, אילו רק לא היה מתעקש, בפרינציפ, להתכחש לאמת הצבאית ולהודות בפני חבר-שופטיו כי בעצם שם קץ לחייו של מחבל מנוטרל, בלא שהלה איים עליו כלל.
יד מושטת
זה בדיוק המקום והזמן להזכיר שצה"ל, הרמטכ"ל ובית הדין הצבאי עשו את כל שלאל-ידם כדי לבוא לקראתו של אזריה, אילו רק היה מודה באשמה. אחרי ככלות הכל רמזו לו על כך הרשויות הצבאיות בבירור. בד-בבד, גם הושטה לו יד תומכת, שעל-פיה הוא הורשע בהריגה בלבד, ולא ברצח, מה שהקל כשלעצמו, על העונש.
בחריצת דינו של אלאור אזריה הוכיח צה"ל שהוא, אכן, נאמן לעקרונותיו כצבא מוסרי ושאין הוא מוכן לסטות מהם כהוא זה. עם זאת התחשבות הרשויות הצבאיות בשירותו הצבאי של אזריה, שהיה ללא דופי, עד לאותו רגע אומלל שבו, משום מה, גבר עליו יצרו, כשהוא גומר אומר להתנקש במחבל המנוטרל ששוכב לצידו.
כך או אחרת, זהו גם המקום והזמן להסתייג מאווירת ה"עליהום" ומהלינץ' הציבורי הגורף שפשו בקרב חלקים נכבדים בציבור הישראלי כלפי הרמטכ"ל וכלפי רשויות החוק הצבאי. בסך-הכל היה זה שרות דב מצידם לא רק כלפיו של אלאור אזריה, אלא גם, ובעיקר, כלפי עקרונות המוסר והצדק.
