במאמר זה, אספר על הנשים הרויזיוניסטיות שלחמו עד מוות, ועל הלוחמים האמיצים ששמעם נעלם מהציבור, כאילו במכוון מישהו קבר את סיפורם. ואולי חסרה תנועת בית"ר מודעות היסטורית ולא נמצאו בתוכה אנשים שיתעדו את האירועים וינציחו את פועלם של אנשי ונשות התנועה.
לצד הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של מרדכי אנילביץ, לחם במרד גטו ורשה גם אצ'י, ארגון יהודי צבאי בפיקודו של פאוול פרנקל.
אלא שהטיה פוליטית בנושא ההרואי ששמו 'מרד גטו ורשה', לא הביאה לוחמים אלה לתודעה הציבורית. פרנקל וחבריו לא הותירו יומנים, אפילו לא תצלום אחד. שבעים וחמש שנים למרד ותמיד מופיעים השמות: אנילביץ, אנטק צוקרמן, צביה לובטקין, חברי ארגון אי"ל, המשך לתנועות הנוער של השמאל. ההיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה נרשמה בעיקר בידי אנשי שמאל, וההתייחסות זכתה לטיפול מוטה, בדיוק כמו הטיפול מטעם, במאבק להקמת המדינה. וכך התהווה נרטיב חד-צדדי. רוב הפעילים נספו בשואה, אלה שנותרו, לא עסקו בתיעוד היסטורי, ולא היה מי שיספר את סיפורם. היריבות מנעה מהתנועה האחרת לתת קרדיט, והתוצאה ששמעם נותר עלום.
פאוול פרנקל,
ליאון רודל ו
דוד מרדכי אפלבאום הקימו את אצ"י, ארגון יהודי צבאי בשני מוקדים נפרדים, שרוב חבריו היו בית"רים. פרנקל נולד ב-1920 ונהרג כאשר ניסה להוציא קבוצת יהודים. ב-11 במאי נתקלה הקבוצה בגרמנים ובפולנים, והוא נהרג בקרב.
התנועה הרויזיוניסטית הייתה פעילה מאוד באירופה ערב השואה ומספר חברי הנוער שלה הגיע ל-100,000 חברים. ז'בוטינסקי כחבר ההסתדרות הציונית התנגד נחרצות לקו הפייסני של חיים ויצמן כלפי המדיניות האנטי ציונית של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא דרש לנקוט קו תקיף ובלתי מתפשר כלפי מדיניות זאת, ומשלא נענה, פרש מן ההסתדרות בשנת 1923.
תמיכה רבה הייתה למחאתו במרכז ומזרח אירופה, במיוחד בקרב הצעירים, ותמיכה זו הביאה ליסוד התנועה הרביזיוניסטית ב-1925. שם התנועה הצה"ר - הציונים הרביזיוניסטים, והתנועה בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור. ז'בוטינסקי הגדיר את תפקיד בית"ר: לברוא את האזרח הנורמלי/הבריא של האומה היהודית. בנאומו בוורשה ב-12.7.38 אמר: למות או לכבוש את ההר. "זה שלוש שנים אני מפציר בכם יהודי פולין שהאסון קרוב לבוא. אחים יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שעוד מעט יתחיל לפלוט את להבות ההשמדה שלו? שמעו לדברי, יציל כל איש את עצמו, כל עוד יש פנאי לכך, כי הזמן הולך ופוחת, ואלה שיצליחו להימלט יזכו לשמחה יהודית גדולה, חידושה והקמתה של המדינה היהודית".
חירוף נפש
בין הנשים הרויזיוניסטיות שאותרו, ישנן כאלו שהיו לפני השואה חברות בית"ר, או מסדה, יודפת, יבנה, או שהצטרפו במהלך המלחמה. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככול הניתן, תוך סיכון גבוה וחירוף נפש. בוורשה, אצ"י היה הגוף המזוין המחתרתי הראשון שהוקם עוד לפני אי"ל, ארגון יהודי לוחם, ויריבות שררה בין שני הארגונים, בעיקר בנושא מי ינהל את המחתרת. הארגונים פעלו בנפרד, אך חילקו את הגזרות בשטח. עיקר כוחו של אצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנו בסקי. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. הפלוגות היו חמושות היטב ברימוני יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי ומכונות ירייה. מרדכי אפלבאום פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא,ורודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה.
רבות מן הנערות חברות תנועת בית"ר השתתפו בשנות ה-30 בקורס הדרכה צבאית ולמדו שימוש בנשק והיו פעילות בתפקידי לוחמות, פרטיזניות, מקשרות, רופאות, ואחיות.
לאצ"י התחברו בסוף דצמבר 1939, תנועת ההתנגדות הפולנית ז'.ז'.וו.. אצ'י היה מאורגן ב-10 מחלקות והנשים הופקדו על זיהוי בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטאפו, שפיטת סוכני גסטאפו ובוגדים מבין יהודי הגטו, הצלת ילדים והוצאתם אל מחוץ לגטו, וסידורם במנזרים, כנסיות, משפחות פולניות, וכן הוצאת מבוגרים וציודם בתעודות מזויפות, הן גם עסקו בצד הרפואי, עזרה ראשונה וחובשות.
גטו ורשה נסגר בנובמבר 1939 ובתוך שטח של 2% מורשה נסגרו היהודים שהיוו 30% מהאוכלוסייה. האוכלוסייה הגיעה ל-450 אלף נפש. המוות השתולל בכול מקום.
מהנשים שפעלו:
לינה וונטלנד חברת מסדה שעברה לבית"ר. פעם ראתה בבית קפה בצד הארי קבוצת קצינים גרמנים וגילתה שהם נמצאים במקום בכול יום, היא לקחה רימון וחיסלה אותם. בנובמבר 1942 נפלה בקרבות בגטו תוך כדי לחימה.
אירקה אורליך חברת מסדה שעברה לבית"ר. יצאה ב-1942 בשליחות הארגון להביא נשק מהצד הארי לגטו. בשער המשמר נחקרה על מעשיה מחוץ לגטו. היא שתקה. החוקרים הכו בה מכות קשות ואיומות וירו בה.
אלה נייבורג. לפני המלחמה פעלה רבות בקרב הנוער היהודי המתבולל והביאה אותו לבית"ר. הצטרפה למחתרת הפולנית ז'.ז'.וו. כקשרית. סיפקה ידיעות נשק, חומרי ריפוי, לחמה בקרבות במרד ובמהלכם נפלה.
וולדקה ציקוב: קשרית ולוחמת נפלה במרד גטו ורשה.
הנקא כהנא - קשרית נפלה בקרבות במרד ברחוב מילה.
זוקיה בינשטוק: פעלה בצד הארי. עם פרוץ המרד נכנסה לגטו הצטרפה ללוחמים ונפלה כלוחמת.
סוניה יעקובצ'ק: זמרת מועדונים יפהפיה, נהגה להתיידד עם גרמנים. בית המשפט של ה-ז'.ז'.וו. דן אותה על ביזיון הגזע היהודי, ופסק גזר דין מוות. העונש הומתק לאחר שביקשה לעבוד עבור הארגון. היא הביאה במסירות ידיעות על הכנות הגרמנים לחיסול סופי של הגטו. נפלה בקרבות במרד.
גולדה שטמלר חברת בית"ר בוילנה, עזבה את גטו וילנה דרך תעלות הביוב עם הקשרית
אסתר יפה בתו של ר' ניסן יפה, דיין ושוחט. אסתר התגייסה בגיל 11 לבית"ר, ושתיהן נתפסו עם דרכונים מזויפים והומתו.
מרים ברנשטיין הצטרפה לגדוד נקמה. בערב יום הכיפורים תש"ד נפלה בקרב עם רוב חברי הקבוצה ליד העיירה וויצ'ז וכולם נקברו בקבר אחים.
מרים גונילנסקי ילידת קובנה פעילה בבית"ר, התנדבה לנהל מו"מ עם חיילי המצב הליטאי ולגייסם לפרטיזנים. נתפסה ועונתה באכזריות עד מוות, ביערות נארוץ.
הדגל בכיכר מורנובסקה הונף על-ידי אצ"י במרד גטו ורשה.
יאצק אייזנר היה בן 13 כשנכלא בין חומות הגטו עם משפחתו. הוא ארגן חבורת ילדים שעסקה בהברחות של נשק, ונבחר להניף את הדגל הכחול לבן. הדגל היהודי הראשון אחרי כמעט אלפיים שנה. עמוסים בבקבוקי מולוטוב עם אקדחים טיפסו הוא וחברתו אלינה אל בניין גבוה ושם הניפו את הדגל. הרוח פרשה את הדגל מעל גגותיה של ורשה. לאחר שהונף הדגל, ביקשו מספר חברים, להניף גם את הדגל הפולני האדום לבן. הבחירה נפלה שוב על יאצק והוא יצא לתעלות הביוב דרך ניקבה, מאחר שהייתה שמירה מוקפדת על האזור. הוא הגיע דרך ניקבה בתעלה המצחינה, הצליח לטפס ולתלות גם את הדגל הפולני.
רבות מהנשים הרויזיוניסטיות במזרח אירופה בתקופת השואה נלחמו, וחלקן גם נהרגו (הבאתי אך מעטות מהן) החומרים הקיימים מועטים, אך הן היו גיבורות אלמוניות שרשמו דף מפואר של גבורה, וראוי שייכתבו בדפי ההיסטוריה.
