"נקבל על עצמנו אחריות מלאה על הרצועה רק אם חמאס ימסור לידינו את האחריות הביטחונית. אם לא, חמאס יישא בתוצאות הכישלון של המאמצים המצריים להשגת פיוס" (מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינית).
האינטרס לשליטה במזרח התיכון של ימינו נחלק לשניים, האיסלאם "האמריקני" נוסח מדינות המפרץ בראשות הממלכה הסעודית הסונית, לבין האיסלאם "הרוסי" נוסח מדינות הציר האירני בראשות משטר האייתולות השיעי. "המלחמה המזרח תיכונית הקרה", פועלת מאחורי הקלעים של העולם הערבי-איסלאמי. כשמדברים בד"כ על האינטרס שמשחק תפקיד משמעותי ברצועת עזה, מדברים על הצד האירני.
חמאס מתודלק על-ידי משטר האייתולות ולא מכבר הנהגת התנועה בחרה את טהרן כבירת הממון למלחמה בישראל. לעומת זאת, בריאד שולחים חיבוקים חמים לנשיא האמריקני טראמפ.
מאז הכרזתו של האחרון על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים וההכרה הרשמית של ארה"ב בה כבירת ישראל, בוחרים בממלכה הסעודית להנמיך פרופיל בעניין הסכסוך הישראלי פלשתיני. אם כבר צריך לתפוס צד דיפלומטי פנים ערבי, אז מבחינת בית סעוד זה כמובן את הצד של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס.
הניסיונות של מצרים לתווך בתהליך הפיוס הפנים פלשתיני בין חמאס לפתח, הינם בגדר פיקציה. הדי.אנ.איי של שני הצדדים נועד מראש לכישלון. אין פיוס באופק הפלשתיני. גם לא יהיה ואם בכל זאת יהיה, זה "פיוס" רעוע ללא בסיס של תרבות עממית שיחזיק מעמד לאורך זמן. על פני השטח האינטרס היחיד שעשוי ליצור "פיוס" בין חמאס לפתח זה האויב המשותף, ישראל.
לקראת סוף נובמבר 2017, נפגשו בקהיר סלאח אל ערורי (סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס) ועזאם אל אחמד (ראש משלחת הפתח לניהול הפיוס הפנים פלשתיני). לפני כן, הוציא פאוזי ברהום (בכיר בשורות חמאס) לתקשורת הצהרה כי חמאס יגיעו למפגש "הפיוס" על-מנת ל"סדר את הבית הפלשתיני" וקבע לסיום כי המשך הפיצול בין התנועות, הינו דבר מסוכן ביותר ל"עם הפלשתיני".
אחריות ביטחונית
כלי התקשורת הפלשתינית בעזה ובראמאללה, חגגו כבר את "המדינה" שבדרך לעצמאות בעלת "עם מאוחד ומפויס" אבל יש גם את המציאות. בין הפתח לחמאס קיים מתח עצום, המתח הזה של שליטה והגמוניה משחק תפקיד ראשי מעל כל אינטרס מדיני כלכלי שהוא.
הראיס מחמוד עבאס האשים לאחרונה את חמאס שמובילים לפיצוץ תהליך הסכם הפיוס, הן על-ידי נסיון ההתנקשות בראש הממשלה של הרשות הפלשתינית
ראמי חמדאללה ובראש מנגנון המודיעין של הרשות מאג'ד פרג' והן על-ידי הסירוב למסור את הרצועה לידי האחריות הביטחונית של הרשות בנוסף לכלכלית שעליה סוכם.
עתידה של הרצועה תלוי בגורם אחד שמעורר אלרגיה חריפה אצל כל אחת מהתנועות "הפלשתיניות" וזהו הסכם פיוס ואחדות לאומית אשר לא יכולה להתקיים מבחינה בסיסית. הסיפור העזתי הוא אותו סיפור מאז עליית שלטון חמאס, מאז תושבי הרצועה כלואים ושבויים בידי התנועה האיסלאמית.
תושבי רצועת עזה חד-משמעית קורבן של תנועה עם דרך עקבית משלה, תנועת בת של האחים המוסלמים שהקימה אמירות סונית על רצועת עזה ושמטרתה לשמש כבסיס הגדול ביותר באזור אם לא בעולם כנגד ישראל ושאין לה זמן מוקצב לכך.
הרעיון שאמירות חמאס בעזה תהיה חלק מהסיפור הפלשתיני יחד עם שלטון הרשות ביהודה ושומרון כמקשה אחת, אינו מתחשב במציאות, במושג הזמן האיסלאמי ומשול להזיה אוטופית, כך שישראל כרגע היא הגורם היחידי שאם כבר עשוי לאחד שם.
