אודסה שלי

אודסה שלי. מסע בעקבות הנפש החולמת. לאה טרן. אודסה (Odessa), עם אוכלוסייה של מעט יותר ממיליון תושבים, היא העיר הרביעית בגודלה באוקראינה. אודסה, הממוקמת בדרום המדינה לחוף הים השחור (Black Sea), נוסדה בסוף המאה ה-18, כמבצר ימי רוסי. במשך שנים רבות באמצע המאה ה-19, היא הייתה נמל חופשי, והפכה בית לאוכלוסייה רב-לאומית. ב-1905, היא הייתה האתר בו התרחשה התקוממות מחתרתית אנטי רוסית על-ידי אנשי הצוות של ספינת הקרב פטיומקין (Battleship Patemkin). אזור העיר העתיקה היפה כולל בית אופרה מרהיב, ולעיר חופי רחצה נפלאים רבים. בית האופרה אתר חובה מקרב האטרקציות באודסה הנחשב אף הוא לאחד מסמליה של העיר אודסה ואם הוא נראה לכם מעט מוכר, זה לא בכדי: בית העירייה הישן של תל אביב, ששוכן ברחוב ביאליק שבעיר, תוכנן בהשראת מבנה זה, שהוקם ב-1887 בסגנון בארוקי-ניאו-רנסנסי. צמד האדריכלים שעיצבו את המבנה המרהיב אמונים גם על תכנונו של בית האופרה המפורסם בווינה. לאחר שהיה סגור במשך כמה שנים לצורך עבודות שיקום, בית האופרה והבלט של אודסה נפתח מחדש ב-2007, וכיום מתקיימות בו הופעות נחשבות, וכן סיור במבנה עצמו, אחד העתיקים מסוגו באוקראינה, ובמוזאון המעניין שבו.

שדרת פרימורסקי

השיטוט בשדרה, שאורכה כמחצית ק"מ בלבד, כמוהו כביקור במוזאון פתוח. ניתן להתרשם בה משרידי ההתיישבות שהייתה כאן לפני אלפי שנים (היוונים, הטורקים ועוד), השמורים היטב מאחורי חלונות זכוכית, ליהנות ממיצגי אמנות לאורך כל השנה, מהקרבה לחוף הים וממבנים ארכיטקטוניים מרהיבים (בהם מבנה הבורסה הישן, שבו מתחילה השדרה, שיש הטוענים כי הוא היפה ביותר באודסה). בשדרה תבחינו גם באנדרטה לזכרו של אלכסנדר פושקין, גדול המשוררים הרוסיים, שהתגורר ויצר באודסה במשך 13 שנה. מומלץ להגיע לשדרה גם בשעות הערב, וליהנות מהמראה היפהפה של אלפי האורות התלויים על עצי השדרה, ומטיול במרינה הסמוכה עם רדת השקיעה.

שוק פריבוז

אחד השווקים הגדולים בברית המועצות לשעבר, שוק האוכל הגדול ביותר באוקראינה כיום וכנראה גם אחד הגדולים ביותר בעולם, היה ועודנו אתר חובה מרכזי באודסה. בין אם אתם חובבי שופינג או לאו, תוכלו ליהנות בשוק פריבוז, שנמצא במרחק הליכה מתחנת הרכבת המרכזית, ממגוון רחב ונדיב של דוכנים, המציעים ה-כל, ולא רק דברי מזון - כיום אפשר למצוא בשוק ביגוד והנעלה, חפצים יד שנייה, פריטי יוקרה, דיסקים ואפילו חומרי בניין. הביקור בשוק הוא דרך מצוינת להתחכך עם המקומיים ולהתרשם מהתרבות האוקראינית.

הקטקומבות של אודסה

אחת מן הידועות באטרקציות באודסה, היא רשת המנהרות התת-קרקעיות שמתחת לפני העיר, אשר נחצבה באבן החול במהלך המאה ה-19 במטרה לשמש לכריית חומרי בניין לצורך בניית העיר. עומק המנהרות מגיע לכ-60 מטר מתחת לפני הים, ולמעשה, עד היום היקף המנהרות אינו ידוע בוודאות, כיוון שהן לא מופו באופן יסודי (וזו גם הסיבה לכך שאין רכבת תחתית בעיר). ידוע על 1,000 פתחים שונים של מנהרות, וכי חלק מהן שימש מבריחים בתקופות שונות ופרטיזנים סובייטים במהלך מלחמת העולם השנייה. כיום רק חלק קטן מהמנהרות פתוח לציבור הרחב, במוזאון לתהילת הפרטיזנים שב-Nerubayskoye, צפונית לאודסה. חלק אחר מושך אליו הרפתקנים, שלמרות האזהרות מפני סכנת קריסה, תרים את המנהרות גם בתחומי העיר עצמה. בשלהי המאה ה-19 הייתה אודסה מרכז הפעילות של התנועה הציונית ומוקד היצירה של 'חכמי אודסה' הלא הם אבות הספרות העברית החדשה. ה'סבא' מנדלי מוכר ספרים היה בראש ולידו אחד-העם וביאליק, רבניצקי ושלום עליכם, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ושמעון פרוג, יעקב פיכמן ושמעון דובנוב ועוד רבים אחרים הידועים יותר כשמות רחובות בערי ישראל.אפשר להתחיל את הסיור ב'בית הוועד האודיסאי' שהיה מוקד הפעילות הציונית ועליו תלוי היום השלט המוזהב "פה נולדה ישראל החדשה". להמשיך אל בתיהם של גדולי הרוח והספרות בעם היהודי לבקר בבתיהם של ח.נ. ביאליק ושלום עליכם, זאב ז'בוטינסקי ומאיר דיזנגוף, ליאון יהודה פינסקר וההיסטוריון שמעון דובנוב. המנהיגות האינטלקטואלית הציונית התרכזה, כמעט כולה, במרחב המצומצם של לב העיר אודסה. אפשר לראות את בית הכנסת ברודסקי - מבנה ארכיטקטוני מרהיב ולשמוע על קורותיו. לאורך כל הסיור מתוודעים לבנייניה הנאים ורחובותיה הרחבים של העיר, על עברה המפואר והרושם שהותירה העיר על המהגרים היהודים שהגיעו אליה מהעיירות הקטנות שברחבי "תחום המושב". כמו כל עיר גדולה, גם אודסה מתהדרת בכמה נקודות תצפית מוצלחות שמהן אפשר להשקיף על העיר מלמעלה. אחת התצפיות המעניינות נשקפות מראש מדרגות פוטיומקין (Potemkin), מגרמי המדרגות המפורסמים בעולם, אשר הפכו לאחד מסמלי העיר. אורכו של גרם המדרגות הוא 142 מטר אך התחושה היא שהוא ארוך הרבה יותר. המדרגות נבנו כך שהן יוצרות אשליה אופטית, באופן שמי שמסתכל בהן מלמעלה רואה רק את הנוף ולא יכול להבחין במדרגות, ואילו מי שמביט בהן מלמטה רואה רק מדרגות ללא סוף. המדרגות, אגב, הונצחו בסרטים "אניית הקרב פוטיומקין" ו"הבלתי משוחדים". לצד המדרגות יש מעלית, שמעלה לראש גרם המדרגות את מי שלא מעוניין להתאמץ בטיפוס. בעיר פועל גם רכבל קרונות פתוח שמשמש בעיקר תיירים אשר משתמשים בו כדי לעלות מאזור החוף לעיר וליהנות בדרך מתצפית יפה על הים. חוויה מסוג אחר מצפה למי שיבחר לעלות על הגלגל הענק של אודסה שממוקם בסנטרל פארק של אודסה, ליד הים. מן הגלגל נשקפת תצפית נהדרת על העיר.

לסיכום: קטע מתוך סיפור ההגירה של אבי מנמל אודסה.

ב-1920 ירד סבי ועמו בנו שמעון גלייזר בנמל יפו. הם הגיעו לפלשתינה מעיירה קטנה בבסרביה בגלל הרעיון הציוני. אבי, עלם צעיר כבן חמש עשרה, יפה-תואר, בעל ארשת פנים רצינית, לבוש מקטורן אפור ועונב עניבת פרפר. נער שקט, בן טובים, עמד בירכתי האונייה, שעגנה במרחק-מה מהחוף וצפה בנוסעים, שהורדו ממנה בסירות קטנות על-ידי ערבים מקומיים שקראו לעברם: "יאללה יאללה"! שמש ים תיכונית חזקה קידמה את פניו, ומאחר שלא היה רגיל בה, החל להשיל מעליו את מקטורנו ולחלץ עצמו מן העניבה ההדורה. "בארץ ישראל אנחנו", אמר סבי לבנו, כשהוא מוחה לחלוחית מעיניו במטפחת צחורה רקומה ראשי תיבות של שמו: מ.ג [משה גלייזר], איש הדור, בעל מצח רחב, ארשת פנים רצינית, וחם. בא להשתקע בארץ, לחסל עסקיו בגולה, ואף להעלות את בני ביתו לאחר שיכין עבורם כל שנחוץ. ויותר מכל, חלם על נטיעת פרדס. מנמל יפו נסעו שניהם לפתח-תקווה, שם גרה הבכורה בבנות גלייזר, אחות אבי. יוכבד שמה. נשואה לאחד מפקידי הברון. כיוון, שיפת-תואר לא הייתה, נאלץ סבי לתת עבורה נדוניה שמנה לבעלה, שלימים הסתבר שבזבז אותה, הלה, בבתי הקזינו המפוארים בבירות ובקהיר, בחברת נשים מפוקפקות. אשתו, לעומת זאת, נאלצה להישאר בבית, ולטפל בשלושת ילדיהם הפעוטים שנולדו בזה אחר זה. את זמנה בלילות הייתה מקדישה לתפירת שמלות לבנות איכרים עשירות בסביבה. כסף שחסכה החביאה דודתי תחת בלטה ישנה, עליה עמדה שידת-לילה עתיקה. בבוא הזמן תשתמש בו לחינוך ילדיה. כאשר הגיעו לפתח-תקווה, קיבלה אותם האחות הבכירה בסבר פנים שמחות. אף הכינה לכבודם משקה רימונים ועוגיות מעשה ידיה. "שמעונצ'יק," אמרה לאחיה הצעיר, "תגור אצלנו עד שתסתדר". וכבר ראתה עצמה אפוטרופסית על גורלו לאחר שיחזור סבי לגולה. בלילות מכינה מצעו באסם הצמוד לבית, מפנקת אותו בצלחת מרק חם, כשעין בעלה הצרה אינה משגחת בה. למרות שנשואה הייתה, תקפו אותה הרגשות בדידות כבדות, ואחיה הצעיר היה בשבילה נחמה ומשענת. בעיקר כאשר בעלה נעדר מן הבית ימים ארוכים, אז היו יושבים זה לצד זו, שותים צ'אי עם חתיכת צוקר, ומעלים זיכרונות מימי הבית שהשאירו מאחוריהם. לא עברו ימים רבים מאז נסע סבי, ומכתב הגיע מן המשפחה, המבשר על מותו. בדרכו חזרה נתקף סבי במחלת מעיים קשה על האונייה, ואיש לא היה יכול לרפאו. בן 47 היה במותו. וכך אבד לתנועה הציונית תורם חשוב ורציני, יהודי נלהב, שהצליח להעלות שניים מבניו אל ארץ האבות. אבי נשאר ביתמותו ובצערו. מטופל בנכסים שקנה אביו בנסיעתו לארץ-ישראל. אך בלי יכולת לשלם עבורם. עד מהרה נמכרו המגרשים בזה אחר זה תמורת מחצית מערכם ועבור זוג החקלאי בו למד אבי עם הגיעו לארץ. באחד הימים, כשכל הכסף אזל, נקרא אבי אל מנהל בית-הספר, והודיע לו כי עליו לעזוב מיד את המוסד. ממרר בבכי תחת אחד העצים הרגיש אבי איך הרעיון הציוני הולך ונשמט מידיו. בערפול חושיו עלה במוחו רק משפט אחד: "בפתח-תקווה ערבים, בנס ציונה בדואים". עוד הוא ממרר בבכיו, ניגש אליו לפתע איש נעים-סבר, שיצא לחורשה לתהות על מיקומם של חרקים וזוחלים, ובמבטא רוסי כבד שאל אותו: "למה אתה בוכה בחור"? אבי שח לו צערו, והלה הבטיחו, כי ידבר עם מנהל בית-הספר, קראוזה היה שמו. לימים התברר, כי מושיעו לא היה אחר אלא אחד מהמורים הדגולים, שלימד בבית-הספר החקלאי, יהושע מרגולין. המנהל, אדם קשוח וקפדן מאין כמוהו, הסכים להתחשב בעניין, ולהשאיר את היתום רק כפועל בפרדס בית-הספר החקלאי. לחריגה נוספת, ללימודים תיאורטיים, לא הסכים לקבלו. וכך, תמורת תשלום של 10 גרוש ליום עבודה בפרדס, נאלץ נער בן-טובים לקיים את עצמו כפועל עברי. שמונה גרוש שולמו לאוכל במטבח הפועלים, גרוש אחד לקופת חולים וגרוש אחד נשאר לו להלבשה ולבילויים. למחרת היום עקר אבי ממקווה ישראל ועבר לעליית גג עם עוד חמישים פועלים. יום אחד נקרא לוועד העובדים, הראו לו מכתב ממועצת פועלי כפר סבא, יהודים אמידים דוגמת משפחתו עמדו לטעת פרדס גדול, ונזקקו לשני עובדים היודעים את מלאכת הנטיעה, ההרכבה והגיזום. ההודעה על נטיעת 500 דונם פרדס הדהימה אותו והוא שמח לקראתה כעל מוצא שלל רב. ידיעותיו שרכש בבית-הספר החקלאי עזרו לו להחליט לארוז את חפציו המעטים במזוודת העור שהביא מהגולה, ולשים פעמיו השכם בבוקר לכפר-סבא. בכיסו היה מצוי מכתב הערכה ותודה על שלוש שנות עבודתו במקווה ישראל. כפר-סבא, מושבה קטנה ובה רחובות אחדים עם בתים חד-קומתיים. פה ושם נסלל כביש אספלט. האוטובוס עצר ואבי ירד ממנו, כשעיניו משוטטות למצוא אדם. מרחוק הזדקר אוהל נטוש ובו מיטת ברזל ומזרן. הוא נכנס לתוכו, השאיר את המזוודה והמעיל מתחת למיטה. לא הרחק ממקומו ניצבה מסעדה קטנה, בעליה היו אנשים מבוגרים, מתושבי המושבה. התיישב אל אחד השולחנות הפשוטים והחל לגלגל שיחה. הזוג היה סימפטי, סיפרו על נטיעת הפרדס החדש המצוי במרחק ארבעה קילומטר של הליכה בחולות מן המושבה. ואף הבטיחו לעזור במציאת חדר הולם. זאת התנו, כמובן, בסעודות מדי ערב במסעדתם. בינתיים עמדה השמש במרכז השמיים. תפריט הצהריים כלל מרק מימי, שצפה בו חתיכת בשר זעירה, מעט פירה מתפוחי-אדמה, ולקינוח הוצע לו מרק פירות דליל, שעמד במקרר הקרח הזעיר. לאחר ארוחת-הצהריים התעייף, פנה לעבר האוהל שנעזב על-ידי חלוץ עברי, שחזר לגולה. השתרע על המיטה הקפיצית ועד מהרה נרדם. למחרת השכים לשים פעמיו לעבר מקום הפרדס. בדרכו פגש פועלים ופועלות שהיו ותיקים ממנו בעבודה. למקום הגיע מנהל העבודה. אבי, שנחשב ידען, קיבל 20 גרוש שכר יומי, ואף הוקצתה לו חלקה בת 50 דונם של פרדס צעיר. עליו היה לטפל בהרכבות הצעירות, שהחלו לנבוט מן הגזעים, לעצב בצורת גביע את העץ, ולדאוג להשקיה סדירה. בפעם הראשונה בחייו חש שמעון גלייזר אחריות כבדה וגאווה על הגשמת חלום אביו: עבודה עברית בארץ ישראל. ולו אביו היה בחיים, ודאי היה שמח על-כך מאוד. בערב, לאחר יום עבודה מפרך חזר לאוהלו, מקלחת לא הייתה ולכן נאלץ להשתמש במי ברז שבאחת מחצרות המושבה. אז היה מביט בקנאה בפועלים ובפועלות החוזרים איש-איש לחדרו ולמשפחתו, עייפים ומיוזעים, אך מרוצים מעמלם. ברחובות נראו עגלות עם סוסים ועליהן מחרשות, שקי זבל ושתילים של עצי פרי הדר, שהוצאו מן המשתלה והוכנו לנטיעה. ובתוך כל המהומה הזו עברה איזו בת איכרים יפה, שהייתה מפנה בביישנות מבטה לעבר הפועל הצעיר, הגבוה והיפה, שהגיע זה עתה למושבה. בערבי שבת התקיימו אספות פועלים. ויכוחים נוקבים וחריפים התנהלו בין מנהיגי "הפועל הצעיר", שדוברים מרשימים להם: שפרינצק, ארלוזורוב, ומן העבר השני בן-גוריון, שרת, ברל כצנלסון ואחרים. כמה הרשימה אותו הופעתו של ארלוזורוב באחד במאי, בכיכר הפתוחה. אלפי פועלים התכנסו לשמוע את המנהיג הצעיר. הוא פתח בפאתוס אדיר, בלוריתו התנופפה ברוח, לבוש חולצה שחורה רקומה, ומעל לראשו מתנופפים דגלים אדומים. ימי הקיץ הלוהטים עברו. חלקתו הייתה בין המצטיינות ועל-כך קיבל תוספת של שניים וחצי גרוש. ממשכורתו הצליח לחסוך לרכישת זוג אופניים משומשים לנסיעה. ומדי פעם היה מבקר את אחותו. נזכר בביתו בגולה. בסלון ענק, שבקצהו עמד פסנתר גדול. אחיותיו היו מנגנות עליו תוך כדי פטפוט בצרפתית. בחדר האוכל המרווח היה שולחן ערוך כל שבת, ואליו נוספו עוד כסאות, לאורחים, שסבא אסף בבית-הכנסת לאחר התפילה. נזכר גם במאכליה המצוינים של אמו חיה רבקה, אישה קטנת קומה, חריפת שכל, שלמעשה היא זו שניהלה את בית המסחר לעצים שהקים סבו. כל מראות העיירה עלו לנגד עיניו, קבוצת הכדורגל "מכבי", שהוא היה אחד משחקניה הטובים, ימי הגימנסיה המופלאים, וטיולי בני גילו אל מפלי המים בשבתות. בעיקר בשבתות, בימי המנוחה, היו מציפים אותו המראות ועימם זיכרונות כל אהוביו, עד שכרו נרטב מדמעות, ולולא הפשפשים, שבצבצו מתוך מזרנו בהמוניהם, איש לא היה מוציא אותו ממיטתו. טרדת היצורים הקטנים אילצה אותו לשאול פרימוס מאחד השכנים ולבער אותם ממיטתו ומסדקי הקירות. החורף הגיע ועמו גשמים. העבודה בפרדסים התמעטה. כל פועל קיבל רק שני ימי עבודה בשבוע. הפרדסים טרם נשאו פרי. הגשמים הרוו את האדמה. עיקר העבודה היה לנקז את מי הגשמים על-ידי פתיחת תעלות ברוחב של שני מטר. בינתיים הוקם מיבנה על משאבת המים, והיו זקוקים לפועל שיגור במבנה, יפקח על המשאבה וישמור על הפרדס. מנהל העבודה הראשי הציע לאבי את העבודה. תחילה שמח, שכן הדבר יחסוך לו לעשות את דרכו הלוך ושוב אל הפרדס וממנו. קרקור צפרדעים, ריחות משכרים ושקט נפלא היו עמו בבניין המשאבה, אך בלילות גברה הבדידות. גם הקרבה אל הערים הערביות, טולכרם וקלקיליה, השרתה עליו פחד ומועקה. ימי מאורעות ורציחות היו הימים, עקירת פרדסים והתנכלויות ליהודים, חוסר עבודה, ומאבק עיקש בין יהודים לערבים. פועלים רבים מחבריו לא עמדו בתלאות וחזרו לארצות מוצאם. שם מצאה אותם לאחר שנים אחדות יד הצורר הנאצי. שנה תמימה גר אבי בפרדס, נער בן 18, מקשיב לקולות הלילה ולהלמות ליבו. יום אחד נרצח יוסף חיים ברנר. הזעזוע הקשה גרם לו לבקר בבית-הוריו בגולה, לעלות על קבר אביו ולבדוק מחדש את רגשותיו לגבי הרעיון הציוני כולו. בא להיפרד מאחותו. "מה יהיה אתך עכשיו שימעונצ'יק? הגיע הזמן שתמצא לך אישה עשירה מבנות האיכרים שבמושבה". אבי משך בכתפיו, שאף אל תוכו עשן ציגריה, ושתק.