יום השנה ה-18 ליציאת צה"ל מלבנון זכה, באופן טבעי, לכתבות רבות על היציאה עצמה ועל מלחמות ישראל בלבנון מאז 1982. כל שונאי ברק מצאו בכך הזדמנות להאשים אותו "בבריחה" מלבנון, ב"נסיגה חד-צדדית" שהימרה בביטחון ישובי הצפון. היו כאלו שאף טענו שבגלל הנסיגה הזאת אשם ברק בפריצת האינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. היה לי הרושם שלא מעטים מתגעגעים לחזור ולשבת במוצבים בדרום לבנון, ומלאי חימה על כך שעזבנו אותם. לחובתו של ברק ניתן לזקוף את כל היחס המחפיר לצד"ל, אך לדעתי הוא ראוי לכל שבח על החלטתו לצאת מלבנון. אני מעוניין כאן לדון בממד מרכזי אחד בהחלטה שלו הקשור למושג שקנה לו אחיזה בציבוריות הישראלית והוא "נסיגה חד-צדדית". ולפני כן הערת אגב: הנכון הוא להגיד "יציאה" ולא "נסיגה". והרמטכ"ל דאז,
שאול מופז, הורה על השימוש במילה יציאה ולא נסיגה, מכיוון שנסיגה היא צורת קרב, וצה"ל אינו יוצא מלבנון תוך כדי קרב. זה מה שחיזבאללה תיכנן לעשות לנו, אם אכן היינו יוצאים כפי שהוא ציפה שנצא, כלומר בסוף יוני או בתחילת יולי.
ובכן, הכוונה המקורית של ברק הייתה לצאת מ"רצועת הביטחון" בדרום לבנון כחלק מהסכם עם סוריה, שאם היה מושג, היה כולל גם הסכם עם לבנון שהייתה נתונה למעשה לשליטה סורית. התפיסה האסטרטגית הבסיסית של ברק הייתה שאין לצה"ל מה לעשות בלבנון; הוא מקיז שם את דמו, זה מה שסוריה וחיזבאללה רוצים, והם דווקא מעוניינים שנישאר בלבנון; כל זמן שאנו שם יש לחיזבאללה כל ההצדקות לפגוע בנו, ולנו קשה להגיב מבחינה בינלאומית; רצועת הביטחון, לתפיסתו, לא מונעת ירי מטל"רים על ישראל, ובכך אין היא נותנת כל הגנה לישובי הצפון. אם חיזבאללה רוצה לירות על ישובי הצפון, אין לו שום בעיה לעשות זאת. למעשה יש לו לגיטימיות לעשות כך, כי אנו יושבים על אדמת לבנון עם צה"ל; לא רק זה: רצועת הביטחון אינה מונעת מחיזבאללה להצטייד במטל"רים ארוכי טווח, ולצבור אותם.
הסכם עם העולם
משלא עלה בידו (למזלנו!) להגיע להסכם עם סוריה של חאפז אסד (האב הרוצח של בנו בשאר הרוצח), נותרה הברירה לצאת ללא הסכם, ואז עלה הרעיון המבריק, שאביו מולידו היה אורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון שעיקרו הוא זה: אם ישראל אינה יכולה לצאת בהסכם עם סוריה ולבנון, אז היא צריכה לנסות לצאת מלבנון בהסכם עם "העולם", בהסכם עם מועצת הביטחון. במרץ 1978 יצאה ישראל מלבנון, אחרי מבצע ליטאני (בו השתלטה על כל דרום לבנון), על-פי החלטה של מועצת הביטחון מספר 425. והרעיון אמר כך: נבוא למזכ"ל האו"מ ונגיד לו שאנחנו יוצאים מלבנון בחודש יולי 2000 על-פי החלטה 425. אם זה יצליח הרי שתהיה לנו גושפנקא בינלאומית לכך שיצאנו מאדמת לבנון, שאין יותר שום שטח כבוש לבנוני בידי צה"ל.
ברק נדלק, והבין את החשיבות האדירה הטמונה בלגיטימיות הבינלאומית ליציאה מלבנון. הוא מיד ראה בהחלטה 425 חומה של לגיטימיות שתוצב על הגבול בינינו לבין לבנון: מצד אחד, לא תהיה לגיטימיות לחיזבאללה לירות ולתקוף אותנו דרך הגבול, ומצד שני אם בכל זאת הם יתקפו או ירו, תהיה לנו כל הלגיטימיות להגיב בחוזקה.
על-מנת לממש את הרעיון פתח ברק במסע מדיני במטרה לשכנע ולרתום לכך את קלינטון, נשיא ארה"ב, ובעזרתו את חברי מועצת הביטחון ומזכ"ל האו"ם. והוא הצליח. ב-16 יוני 2000 הודיע מזכ"ל האו"מ למועצת הביטחון כי ישראל יצאה מלבנון על-פי החלטה 425 והמועצה אשרה זאת.
כל זה לא היה בהינתקות מעזה, וישראל עדיין נחשבת כאחראית לה. כל אלו בקירבנו המדברים על "היפרדות" (מילה מכובסת למושג יציאה חד-צדדית ללא הסכם) חייבים לזכור זאת היטב: סתם היפרדות ללא לגיטימיות בינלאומית דינה כדין ההינתקות מעזה שלא זכתה ללגיטימיות ולא הציבה גבול לגיטימי. זה אולי מסביר יותר מכל מדוע ההסתערויות על הגדר בשבועות האחרונים לא נתפסו בעולם כהסתערויות על גבול של מדינה רבונית.
