X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
בהצטלבות רחוב העלייה ורחוב מולדת, בתוך בניין גדול ואפור, פועל בית ספר יחיד במינו בארץ ובעולם, שתלמידיו, בני כל הדתות, ילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט שהגיעו מחמישים ואחת ארצות מוצא, מתמודדים על חייהם וזכויותיהם בארץ ובעולם כנגד כל הסיכויים.
▪  ▪  ▪
תקווה [צילום: אלמוג סוגבקר/פלאש 90]

ניצב צ'יקו אדרי, מפקד משטרת מחוז תל אביב: אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה פה בלי בית הספר הזה.
ההיכרות שלי עם בית-ספר ביאליק-רוגוזין היא מאז שנת 2008 במסגרת הפיקוד שלי על מרחב יפתח בימי ההצפה היומיומית של המהגרים. אמרתי אז לעצמי אם מדינת ישראל לא פותרת את הבעיה, וזה נופל על כתפי המשטרה, אני חייב להחליט איך להתייחס לנושא הזרים בהיבט המשטרתי. הרי כל המחקרים בעולם מצביעים על אוכלוסייה כזאת כמייצרת פשיעה: אלימות, סמים, עבירות רכוש, זנות וכיוצ"ב. שאלתי את עצמי איך אנחנו מייצרים מצב, בו ראשית כל הם לא פוחדים מאיתנו על סמך הבנה של הפרדת הרשויות במשטרה. ושנית, איך לגרום להם להפנמה של שלטון החוק. איך הם ילמדו להתייחס נכון לשוטר שקורא להם לבדיקה, לזה שצריך לציית לו, לשוטרת אישה כאשר מעמד האישה בקהילה שלהם כל-כך נמוך, לעובדה שלא אנחנו הם אלה שמגרשים אותם, אלא אלה שרוצים להתחבר אליהם ולטפל בהם. ועשינו זאת. הגענו אליהם. יצרנו גשרים באמצעות שוטרים שמדברים את שפותיהם. השתדלנו להיכנס לעולם שלהם. אני, כדוגמה קטנה, ביקשתי לסמן עבורם שבילי אופניים. אנשים צחקו לי. אמרו, הרי האופניים שלהם גנובים. ואני אמרתי שלא משנה לי שהאופניים גנובים, העיקר שירכבו בשביל המסומן... לאט-לאט היחס הזה שלי ושל כולנו כאן צבר תאוצה.
באופן כללי, אני מאמין שבנושא הפשיעה יש שני ערוצים להגיע להישגים טובים: ערוץ הילדים וערוץ האימהות. אני מאמין שאם ילד מבקש מאביו לחגור חגורה ברכב, זה משפיע על האב הרבה יותר מדוח של שוטר, ואם אם מלמדת את הילד שלא מכים, זה משפיע למרות שהוא רואה את אביו מכה. מתוך אמונה זאת הגעתי לבית הספר ביאליק-רוגוזין. פניתי בעזרתו ובהכוונתו בפירוש לכיוון החשיבה החינוכית. אני זוכר, לדוגמה, שבאחת הפשיטות שלנו על דירות בשכונה, התחבא אחד הילדים מתחת לשמיכה. הוא נבהל מרעש הניידות, מהמכות שהיו שם, והרטיב במכנסיו. מאז, בכל פעם שבה היה רואה שוטר, היה מרטיב אוטומטית. אני שמעתי על זה ולקחתי אותו הנה, אלינו. כאן חיבקנו אותו והסברנו לו ששוטר זה לא אדם רע. אימצנו אותו, ותוך זמן קצר סיימנו עם ההרטבה.
באופן כללי, תכננו וביצענו בבית הספר הרבה אירועים משותפים, הענקנו לילדים תשורות, אספנו עבורם בגדים, הגענו לעדלידע בפורים, לטקס הזיכרון בערב יום העצמאות. הדרכנו כל שוטר לתת להם חיבוק קטן. הסברנו לכל שוטר שאותנו לא מעניין שהם חסרי מעמד חוקי, שבשבילנו הם בני- אדם, וחס וחלילה שניתן לפגוע בהם, כי החוק לא מבחין מבחינת הפגיעה בין זר ליהודי, ותפקידי כשוטר הוא לצמצם את הפשיעה בקרב תושבי תל אביב. אם לא אטפל בזה כראוי, אחטא לתפקידי, מה עוד שאז יכולים להיות כאלה שיבינו שיש אוכלוסיות, שאינן מטופלות על-ידי משטרת ישראל, ולכן אפשר לפגוע בהן. זה לא עניין של הומניזם אצלי. יש לי תפקיד, יש לי אחריות טריטוריאלית, ואני רוצה לממש אותם בדרך הנכונה ביותר. זה כמו בבית-חולים. לא מעניין מי נכנס בשעריו. קודם כל יש להעניק לו טיפול.
אירועים משמעותיים מיוחדים שזכורים לי לגבי בית הספר הם בעיקר מפגשים עם תלמידים. שיחות איתם. אתה חוזר למטה אחרי שיחות כאלה ומבין כמה כוח יש לשוטר. לכן אנחנו מרבים לדבר עם התלמידים, לחבק אותם. מתייחסים אליהם יותר ואחרת מאשר לתושבים אחרים בעיר. אנחנו מנסים לפעול כמה שאפשר גם על נושא האלימות במשפחה, להסביר לילדים שזו לא דרך התנהגות הנכונה, וגם שהם לא אשמים במצב.
החיבור הזה לבית הספר וחיזוק הפן החינוכי וההומני של השוטרים הופכים אותם לטובים ולמוצלחים יותר הן כשוטרים והן כבני-אדם. מבחינה זו, משפיע בית-ספר ביאליק-רוגוזין על תפקוד השוטרים מול כל אוכלוסיית העיר, ובכלל. ובאשר להשפעה על אוכלוסיית הזרים עצמה, יש בפירוש ירידה משמעותית באלימות הרחוב, ונראה לי שגם רוב הסביבה הישראלית-ילידית מקבלת אוכלוסייה זו בהשלמה גדולה יותר, למעט קבוצה אינטרסנטית שמבקשת להרוויח הון פוליטי מההתנגדות כלפיה. ההרגשה הכללית השורה כאן היא שאם בית הספר מצליח כל-כך, כנראה שזאת הדרך הנכונה.
אני אינני איש חינוך, אבל אני חושב שצריך לעשות לעיתים לפרט ולחברה מעין ריסטארט, ליצור מסורת חדשה, לעצב מעין קונפליקט פנימי לגבי ההבחנה בין מהו ישראלי ומהו זר. אני מאמין שהטיפול שנותנים לילדים ולמשפחות בביאליק-רוגוזין ייצור בסופו של דבר אווירה חברתית, שתאפשר גם את ביזור ילדי הזרים בבתי ספר רגילים. ביאליק-רוגוזין הוא, לדעתי, מעין כור היתוך ראשוני לגביהם. אני, על כל פנים, רואה בבית ספר זה מפעל חינוכי של קיבוץ גלויות, של אנשים טובים באמצע הדרך, שאכפת להם, שיודעים לקבל כל אדם, שחיים את הערכים הישראלים הנכונים, שמבטאים את הצד היפה שבחברה הישראלית, שלא בא לצערנו הרבה לידי ביטוי, ושאנחנו כמשטרה חייבים להתחבר אליו.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בלי בית הספר הזה. מה היה קורה עם הילדים, עם בני הנוער האלה בתוך המנטליות וההוויה הישראליות. לנו, כמשטרה, חשוב מאוד על כל פנים להגיע אליהם. האמת היא שאף אחד מאיתנו לא שיער עד כמה יתאהב בילדים האלה.

סיפור הצלחה
איך מגשרים על פערי התרבות, על אמונות שונות, על דרכי חיים וחינוך, ועל חוסרים קוגניטיביים והתפתחותיים?
▪  ▪  ▪

  • איך מתמודדים עם ילדים שחוו סכנת חיים ונסו על נפשם כל הדרך מסודן לישראל ברגל, חוו חטיפות, עינויים, אונס, איבדו את קרוביהם?
  • באיזו שפה אפשר לדבר איתם? באיזו שפה ניתן ללמד אותם?
  • איך ניתן להעביר אותם תהליכי חברות לישראל ולעולם המערבי בכלל? ואיך ניתן, במקביל, גם לשמור על מורשתם ותרבותם?
  • איך מניעים אותם ללמידה ולהישגים, ונוטעים בהם תקווה כשבכל רגע הם עלולים להיות מגורשים?
  • איך מגשרים על פערי התרבות, על אמונות שונות, על דרכי חיים וחינוך, ועל חוסרים קוגניטיביים והתפתחותיים?
  • איך יוצרים עבורם מרחב בטוח ומוגן העוטף אותם בחום, באהבה, בהכרה ובקבלה?
בהצטלבות רחוב העלייה ורחוב מולדת, בתוך בניין גדול ואפור, פועל בית ספר יחיד במינו בארץ ובעולם, שתלמידיו, בני כל הדתות, ילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט שהגיעו מחמישים ואחת ארצות מוצא, מתמודדים על חייהם וזכויותיהם בארץ ובעולם כנגד כל הסיכויים.
כאן, בבית הספר 'ביאליק-רוגוזין', טמון סיפור של הצלחה עם ילדים שהוריהם הגיעו לארץ מתוך תקווה נואשת לחיים טובים ובטוחים יותר. כל אחד מילדים אלה וסיפורו, סיפורים
אשר מתכנסים לעלילה אופטימית, מפתיעה בעוצמתה, בצומת בו מצטלבים שוליים של עוני, גזענות והדרה.
הספר מבוסס על עשרות ראיונות-עומק מפעימים עם תלמידים בוגרי בית הספר, אנשי צוות, מתנדבים והורים, מתוך רצון לפענח את סוד הצלחתו של המודל החינוכי (לימודי וחברתי) הייחודי המתרחש בקמפוס 'ביאליק-רוגוזין', במטרה לנסות להנחילו לבתי ספר נוספים.
פסיפס הראיונות המרגשים, לצד מחקר אקדמי המבקש לפצח את הנוסחה להצלחה, יוצרים יחד חוויית קריאה עוצמתית, מטלטלת ומעוררת.
קמפוס 'ביאליק-רוגוזין' הוא מקום מכונן, אישית וחברתית, מקור השראה, סיפור הצלחה שעשוי להשפיע על החברה הישראלית לשנות את פניה. סיפור שגיבוריו - המנהל, המורים, הילדים, ההורים והמתנדבים - הופכים את "החצר האחורית" ל"גן פורח".
בשנים האחרונות, נוכח גלי ההגירה באירופה, הפך הקמפוס למודל ברחבי העולם במתן מענה לאוכלוסיות מודרות במעמד סוציו אקונומי נמוך, לרבות אוכלוסיות ללא מעמד אזרחי.
הספר מלווה במבואות של:
ד"ר עמלה עינת, חוקרת, סופרת ומטפלת מומחית בקשיי למידה.
אלי נחמה, מנהל הקמפוס, איש חינוך ואומנויות.
פרופ' יונה רוזנפלד, עובד סוציאלי, פסיכואנליטיקאי, מפתח השיטה "ללמוד מהצלחות", זוכה פרס ישראל הראשון לחקר העבודה הסוציאלית.
ד"ר ארנה שמר, מרצה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית.
רון פלג, חוקר הגירה ופליטות.
לצד הראיונות מכיל הספר:
ניתוח מוטיבים, סיכום ודיון מאת עמלה עינת.
פרויקטים מיוחדים: "כתיבה יוצרת"; "סיפורים באריגה" (סיפורי תלמידים השזורים בעבודות אריגה); "תהודת זהות" (פרויקט שמטרתו הייתה לעקוב עם תלמידים ובני משפחותיהם אחרי תהליך גיבוש הזהות שלהם); "בין מידבר למידבר - מונולוגים אילמים" (עמלה עינת כתבה בהשראת שיחות עם בוגרי בית הספר) ו"אלבום תמונות".
על קמפוס 'ביאליק-רוגוזין'
קמפוס 'ביאליק-רוגוזין' הוא קמפוס עירוני ממלכתי בדרום ת"א, שהוקם כתוצאה מאיחוד של בית הספר התיכון שנקרא בעבר 'תיכון עירוני ו' ולאחר מכן בית-ספר 'רוגוזין', ושל בית הספר היסודי 'ביאליק' שהועבר אליו בשנת 2005 ממשכנו הקודם ברחוב לוינסקי. הקמפוס פעל עם הקמתו ולאורך שנותיו הראשונות בהנהלתה של גב' קארן טל.
כיום כולל בית הספר המאוחד מערכת בת שתים-עשרה שנות לימוד מכיתה א' ועד כיתה י"ב. בשל מיקומו ברחוב העלייה בדרום תל אביב, אזור בו השתכנו מהגרי
עבודה, פליטים ומבקשי מקלט, קיים בקמפוס מיזוג תרבויות ייחודי של תלמידים יוצאי חמישים ואחת מדינות.
מערכת הלימודים הותאמה לאופיו הייחודי של בית הספר והיא כוללת, לצד התוכנית הממלכתית לבתי- ספר יהודיים בישראל, גם התייחסות לחגים נוצריים ואיסלאמיים. בנוסף נלמדות בבית הספר תשע משפות המוצא של התלמידים.
כמחצית מתלמידי הקמפוס הינם בעלי תעודת זהות ישראלית והאחרים הינם חסרי מעמד אזרחי, שעתידם בישראל לוט בערפל. לאור זאת, עומדות ביסוד הגישה החינוכית של בית הספר התפיסות ההומאנית וההוליסטית, המתייחסות אל התלמיד כאל אדם שלם בעל זכויות שוות, ושואפות לבחון את צרכיו האישיים בהיבט הלימודי, החברתי והרגשי ולאור כל אלה לבנות עבורו מענים הולמים. לצורך זה מופעלות בבית הספר שיטות הוראה וחינוך קבוצתיות ואינדיווידואליות, הן על-ידי צוות המורים והן על-ידי מתנדבים.
כנגד כל הסיכויים רושם הקמפוס הצלחה בהישגיו הלימודיים והחברתיים – באחוז הזכאות הגבוה לבחינות הבגרות, במספר המתגייסים לצה"ל, במעורבות חברתית בקהילה ואף בהשתלבות בלימודים אקדמיים. שורת יוזמות חברתיות וחינוכיות זיכו את הקמפוס בפרסים מטעם משרד החינוך, עיריית ת"א ועוד.
בשנת 2010 זכה הקמפוס בפרס החינוך הארצי והסרט שנעשה עליו - " לא עוד זרים" - שהציג את המארג החינוכי יוצא הדופן המאפיין את המקום, זכה בפרס האוסקר בקטגורית הסרט התיעודי הקצר.
אודות המחברים:
ד"ר עמלה עינת, חוקרת, סופרת ומומחית בכירה בתחום לקויות למידה. הייתה אחראית על מוקד התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים לקויי למידה במכללת תל-חי במשך 14 שנים, מרגע הקמתו. בעלת תואר שלישי בנושא ליקויי למידה בקרב מבוגרים.
פרסמה 6 ספרים בסידרה העוסקת בהיבטים שונים של הסינדרום, ארבעה מהם ראו אור בסידרת קו אדום בהוצאת הקבוץ המאוחד: "מפתח לדלת נעולה – לפרוץ את מחסום הדיסלקציה" (2000) שיצא במהדורות רבות; "הורים מול מחסום הדיסלקציה" (2003), "דימוי עצמי במראה הדיסלקציה - מורים במילכוד" (2006); "כתב אישום – לקויי למידה, נשירה ועבריינות" (2006); "נחיתה קשה – לקויי למידה בזירת התעסוקה" (2009); "וכשאני לעצמי מה אני - זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה" (2011).
עמלה עינת, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות ופרס "הדסה" לספרות ילדים. כתבה למעלה מ-50 ספרים למבוגרים, ילדים ובני נוער, חלקם תורגמו למספר שפות וחלקם הומחזו והועלו על במות שונות. בחלק מספריה שמה לה עינת למטרה להנגיש סיפורים מההיסטוריה היהודית ומתולדות ארץ ישראל לבני נוער. ביניהם: "רוחות רפאים במכבסה" העוסק בפרשיות נעלמות שעל סף קום המדינה; "המשימה האבודה" רומן לנוער ומבוגרים על הפרשה הידועה בשם "עסק ביש" ו"סיפור אהבה קפריסאי" העוסק במחנות המעפילים בקפריסין. בין ספריה הידועים לבני נוער: "הבוקר בו אסרו את אבא", "משני עברי החומה", "הלבד האחר של דני"; "ארץ, עיר, משפחה"; "שיטת חנהל'ה" ("סיפורה של חני"), ועוד.
ילידת כפר סבא, 1939. בגיל תשע עברה עם משפחתה לחולון. כיום מתגוררת בת"א.
אלי נחמה, איש חינוך ואמנויות, מנהל את קמפוס 'ביאליק- רוגוזין' בדרום ת"א משנת 2011. בעל B.A בתאטרון, ו-M.ED בשילוב אמנויות בחינוך.
בעל קריירה רבת שנים כשחקן בתיאטרון הרפרטוארי, בשורת תפקידים ראשיים, ביניהם: "חתונת הדמים" ב"הבימה", "חלום ליל קיץ" ו"סוף עונת החלומות" ב"קאמרי", "אחד משלנו" ב"בית לסין" ועוד.
ביים והפיק הצגות תיאטרון במסגרות שונות, בדגש על אוכלוסיות מיוחדות (כלא רמלה ובית החולים גהה). במקביל לימד תיאטרון וביים במסגרות חינוכיות שונות. העלה הצגות עם תכנים חינוכיים, אירועים, טקסי זיכרון, יום השואה ועוד.
בין השנים 2003-2010 ניהל את בית חינוך 'א.ד. גורדון' ולאחר מכן עבר לנהל את קמפוס 'ביאליק-רוגוזין'. בניהולו זכה הקמפוס להישגים מרשימים ולפרסים חינוכיים.
בשנים האחרונות הוא מפתח את המודל הייחודי של הקמפוס ומציג אותו בארץ ובעולם.
יליד ת"א 1960. נשוי ואב לשלושה.

לאפשר להם לחלום - הגדה חינוכית ברחוב העלייה פינת רחוב מולדת בתל אביב, מאת: עמלה עינת ואלי נחמה, עריכה: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, (176 עמודים, 88 שקל). פורמט אלבומי מלווה בתמונות צבע.
תאריך:  05/06/2018   |   עודכן:  05/06/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ציפי לוין
הספר הוא פרי ליווי ומפגשים שערכה עמלה עינת עם קבוצת העולים האחרונה שהוברחה מתימן    עינת לקחה את הרפתקאות הבריחה של שמעון, השתחררותו של מאיר בן דודו משבי החרדים וסיפור ההתאהבות שלו בקרובת משפחתו מכפר הולדתו הרחוק, ורקחה סיפור עלילתי מרתק לבני נוער
ציפי לוין
אני חוזר ורואה אותו מדי פעם כשאני עוצם את עיניי לקראת איזה רגע מרגש: מגיח מאחורי ערימת גרוטאות בסמטה אפילה באזור המוסכים ברחוב סלמה בדרום תל אביב, שמאלו מלופפת סביב צווארה של אישה צעירה, כף ידו הגדולה חוסמת את פיה
ציפי לוין
הקטע לקוח מתוך הפרק "טיילת מדופלמת" - הטיול שערכה ציפי פליישר לגונדר (חבש) בנובמבר 1984 יחד עם בנה הפעוט    גונדר היה ביתם של הפאלאשים שהוטסו כחודש לאחר מכן במבצע חשאי לישראל
ציפי לוין
בדומה ל"אודיסיאה" של הומרוס היווני, "ספר האגדה" היהודי, "מטמורפוזות" של אובידיוס הרומי, "אלף לילה ולילה" הערבי, "דקמרון" של בוקצ'יו האיטלקי או "סיפורי המלך ארתור" האנגלי, גם ספר זה מביא את הניחוח האופייני והייחודי של תרבות בעלת שורשים עמוקים
ציפי לוין
האם יש אפשרות שיום אחד יצליח מישהו לרדת לחקר הדברים העל-טבעיים האלה ולזהות את ההשתקפויות האלה של צל הנשמה שמביאות עצמן לידי ביטוי בתחום הדמדומים דמוי התרדמת שבין שינה לעֵרות?
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il