X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
כשדופקים מבחוץ בזמן שהיא מנקה, היא מחסירה פעימה אין לה בעיה שיראו אותה במטבח או בקפיטריה, נלחמת באבטיח ומנסרת אותו לחתיכות שוות, שוטפת פירות או מעבירה סמרטוט אחרון במטבח
▪  ▪  ▪
כמעט בלתי נראה

אצבעות יפות לקסניה. דקות וארוכות, לבנות, עדינות ציפורניים המשוחות בלק עדין, כמעט בלתי נראה. אצבעות של פסנתרנית.
לפני שקסניה מתחילה לנקות את השירותים של ג'ניוס, היא עוטה כפפות. יש לה כפפות מיוחדות משלה. לא כפפות הלטקס שנצמדות אל האצבעות אבל נקרעות מהר, ולא הכפפות העבות מגומי שמשאירות את הריח שלהן על הידיים לכל היום. את הכפפות שלה היא עוטה רק כשהיא בתוך השירותים והפתק "מנקים את השירותים" תלוי בחוץ.
כשדופקים מבחוץ בזמן שהיא מנקה, היא מחסירה פעימה. אין לה בעיה שיראו אותה במטבח או בקפיטריה, נלחמת באבטיח ומנסרת אותו לחתיכות שוות, שוטפת פירות או מעבירה סמרטוט אחרון במטבח. רק שלא יראו אותה בשירותים. יֶשנם כאלו שלא יכולים להתאפק או שלא שמים לב לשלט התלוי, והם נכנסים כשהיא עדיין בפְנים. כשזה קורה, והיא שומעת את הדלת נפתחת, היא נכנסת מיד אל אחד מתאי השירותים, סוגרת את עצמה, ומשם קוראת "מנקים עכשיו. לצאת בבקשה." למופתע/מופתעת או למתעלם/מתעלמת אין ברירה, והם מסיימים במהירות ויוצאים.
היו הקבועים, גברים וגם נשים, שתמיד נכנסו פנימה בזמן הניקיון. היא כבר הכירה אותם. כמה וכמה פעמים ביקשה מקארין המזכירה שתדבר איתם "בלי לעשות יותר מדי רעש", תבקש ותסביר להם: כשיש שלט "מנקים את השירותים", אסור להיכנס. "זה מאוד מפריע, מאוד מפריע" היא אמרה לקארין, וקארין שלחה דוא"ל אישי וגם דיברה איתם במסדרון. חלק מהם חדל מהמנהג המגונה לפרק זמן וחזר אליו מאוחר יותר.
אריק לא התרגש מקארין, ורק אמר לה: "אני לא מבין. את באמת חושבת שאת תגידי לי מתי ואיפה ללכת לעשות פיפי"? קארין אמרה שאפשר ללכת לתא השירותים בצד השני של הקומה. אריק אמר "מי שיש לו זמן — שילך לאן שפנוי. לי אין זמן. וגם הזמן שאני עכשיו מדבר איתך הוא זמן מבוזבז מבחינתי".
על לוח המודעות הפנימי שבמשרד תלוי שלט שהדפיסה קארין: "מורה מנוסה לפסנתר, מלמדת ילדים מגיל 5", עם פרטים וטלפון. קסניה ביקשה ממנה להדפיס. היא אמרה לה שזו חברה שלה, מישהי שהיא כבר הרבה שנים מורה. "עוד מרוסיה," היא אמרה, "יודעת לדבר לילדים, מישהי טובה".
מי מהעובדים שהתקשר אל קסניה, לא ידע שזו היא. בטלפון היא שאלה לשֵׁם הילד ולשם ההורים, וזיהתה מיד במי מדובר. אם היה זה עובד של ג'ניוס, הצליחה לתמרן אותו כך שאשתו — אֵם הילד שלא מכירה אותה — תביא את הילד אליה הביתה, לשיעורי הפסנתר. ממילא הפגישה איתה הייתה רק בפעם הראשונה או בפעמיים הראשונות. ואם עובדת מהחברה התקשרה, הייתה מצליחה לתמרן כך שאבי הילד יבוא איתו לשיעור.
מהרגע הראשון שבו נגעו אצבעות ילד בקלידים, ידעה קסניה אם הילד יהיה פסנתרן גדול. מעולם לא התמזל מזלה שילד כזה, אחד מאלפים, ייפול בחלקה. אבל גם לא-פסנתרנים-גדולים יכולים להיות תלמידים טובים ופסנתרנים טובים מאוד. קסניה אהבה ללמד פסנתר, אבל עם כל הסבלנות שלה לילדים, היא השתדלה ללמד רק את הטובים באמת. שני תלמידים ביום, שלוש פעמים בשבוע. בשעה שלוש וחצי הייתה פושטת את החלוק הלבן שעליו כתוב 'אופקים — כוח אדם איכותי' וממהרת לעלות על האוטובוס בקו 29 שחוצה את השרון לרוחבו, ויורדת בתחנה מתחת לדירה השכורה שלה. מגיעה הביתה, חוטפת משהו, ובשעה ארבע כבר היה מתייצב הילד הראשון.
כשאריק התקשר לקסניה, היא ידעה שזה הוא. אי-אפשר לפספס את הקול של אריק, בוקע מחדרו כשהוא מדבר בקולי קולות בטלפון או מתגנב מבעד לחריץ התחתון של הדלת ולקירות הגבס של חדרי הישיבות.
הוא שאל אם היא יכולה ללמד גם ילד שהוא קצת מופרע, שקשה לו לשבת במקום, אבל ילד עם חוש מוסיקלי.
המורה לפסנתר התעניינה. היא שמעה אבא שמחפש אופק אחר לילדו, מֵעֵבֶר להרחקות מהכיתה ולהשעיות מבית הספר. אבל קסניה המנקה התקשתה לדבר. היא מיעטה במילים, חוששת שאריק יזהה את קולה. היא פחדה מהמפגש — היא ידעה שהוא יהיה חייב להגיע והם יהיו חייבים מתישהו להיפגש, אלא אם כן גָל, הבן של אריק, יהיה תלמיד כל כך גרוע ולא יחזיק מעמד.
אבל אריק לא השאיר לה ברירה. הוא שאל לכתובתה, והיא אמרה שהיא מוכנה לקבל את הילד רק אם הוא יבוא עם אימא שלו. זה היה התנאי שלה, ועל אף שהיא לא הסבירה את עצמה, אריק נאלץ להסכים. בסוף הוא אמר לה, "את עוד תראי שאני לא כזה מפלצת".
גל היה ילד מתוק. היא ניסתה לברר עם אימו, בחמש הדקות שהרשתה לה להיות נוכחת בשיעור הראשון, אם הוא באמת "זז הרבה". היא לא זכרה את המילה שאריק השתמש בה. גלית, אימא של גל, גיחכה ואמרה שגל בכלל לא זז הרבה. הוא רק משתעמם מהר.
גל היה בן שבע. גיל מאוחר להתחיל לימודי נגינה בפסנתר, אבל לא מאוחר מדי. הוא כבר היה כמעט בסוף כיתה א', וכשאמו שאלה בחשש אם היא יכולה להישאר או צריכה לחכות למטה, קסניה אמרה לה "כאן את לא יכולה להישאר. את יכולה לחכות למטה, אבל גל ילד טוב. הוא יישאר עד סוף השיעור. לא לדאוג".
גל נשאר עד סוף השיעור הראשון, ובסיומו כבר ידע לקרוא כמה תווים, ואפילו הצליח לאלתר משהו על הפסנתר. קסניה נתנה לו לבחור ממתק בסוף השיעור ואמרה לו לרדת למטה. "בפעם הבאה," היא אמרה, "אתה עולה לבד, בלי אימא. תגיד לאימא: קסניה אמרה אני עולה לבד. אני ילד גדול".
קסניה אהבה ללמד את גל. החברוֹת של קסניה, מחוג המורות לפסנתר, שמעו קלטות שלו וחלק מהן באו לראות אותו מנגן — הילד שלא מפסיק לזוז. גל באמת לא היה מפסיק לזוז כשהיה מנגן בפסנתר. הוא היה מקפץ על המושב, וראשו ועיניו היו מלווים את האצבעות, פעם את יד שמאל ופעם את יד ימין.
כשהיה נכנס אליה הביתה, הקפידה איתו על גינוני הכבוד והנימוס שהנחילה לכל תלמידיה. בשנייה שהיו חוצים את מפתן הדלת היו תלמידיה של קסניה מסדרים את הנשימה, הופכים לנינוחים, מנומסים, מדברים בשקט — כמעט בלחש. "קסניה לא שומעת" הייתה אומרת לילד שמדבר בקול רם, והייתה חוזרת ואומרת עד שהילד היה מדבר בקול השקט שציפתה לשמוע.
בעשר הדקות האחרונות של השיעור הייתה קסניה מכינה את השיעור הבא. היא הייתה מתיישבת ליד הילד ומנגנת את היצירה שעליה יתאמנו בשיעור הבא. בדקות הללו רק קסניה הייתה מנגנת. היא הייתה עוצמת עיניה ומנגנת בריכוז מלא יצירה שמיועדת לתלמידי נגינה כאילו זו יצירה מסובכת. על הילד פקדה שיעקוב בעיניו אחרי התווים בזמן שהיא מנגנת. כך לימדה את הילד קריאה יבשה של תווים, דבר שאף אחד מהם לא אהב. הילדים היו פוזלים אל עיניה, מתרשמים מעיניה העצומות ומהריכוז האדוק שבו ניגנה את היצירה. הם ניסו לחקות אותה אחר כך בנגינתם שלהם.
בסיום השיעור היו לוקחים את מחברת התווים, עם הדפים של היצירה החדשה שקסניה הדפיסה, מכניסים לתיק הנגינה שלהם וניגשים לסלסילת הממתקים לקחת ממתק אחד. לפעמים קסניה לא הייתה מתאפקת ומחבקת את הילד ומנשקת אותו. יש ילדים שהיו ממוססים במתיקותם את המרחק שרצתה לשמור מהם, המרחק ששמרה ממנה מורתה וששמרה מתלמידיה ברוסיה, ושנראה זר כל כך בארץ הזו. חלק מהילדים היה מחבק אותה בטבעיות, ומכופף אותה אליהם לנשיקה. מה שהיה כל כך בלתי אפשרי שם, ברוסיה, היה נראה כאן אחר לגמרי, וסירוב לילדיה היה מתקבל בתמיהה.
שנה שלמה הכינה קסניה את הילדים למופע הסיום. זו הייתה ההזדמנות שלהם להראות את הידע שלהם בנגינה, וגם את ההבנה שיש להם עם המורה, את שיתוף הפעולה, את הציות הקפדני, את חוש הקצב, את הסבלנות לחכות לתור שלהם.
תמיד ניסתה להגיע עם הילד לרמה כזו שתוכל לנגן איתו בשניים על הפסנתר, אבל רק מעטים הצליחו. את רובם השאירה לנגן לבד. אף אחד מהילדים לא ידע מה מכין האחר למופע הסיום. כל ילד היה נכנס אליה הביתה רק לאחר שהיה רואה את הילד הקודם יוצא החוצה מפתח הבניין ורץ אל הרכב החונה של הוריו. הם לא הכירו זה את זה. זה היה אחד החוקים של קסניה.
היא לא הייתה מתכננת מראש עם מי תנגן ועם מי לא. בשלב מסוים — אינטואיציה פנימית — הייתה מצטרפת לנגינתו של הילד וחשה בתגובתו. ילד מזמין היה מאפשר לה להשתלט על חצי פסנתר ולנגן משם את היצירה בסולמות נמוכים יותר. ילדים אחרים היו מְצֵרים על הפקעת חצי הפסנתר ולא משתפים פעולה.
גל לא אהב את ההשתלטות של קסניה על חצי מהפסנתר שלו. קשה היה לו, וגם לקסניה, במיוחד בגלל שלא הפסיק להתנועע תוך כדי נגינה. אבל קסניה לא ויתרה, והם התאמנו ביחד על הקטע למסיבת הסיום.
אל מסיבת הסיום שבאולם המתנ"ס המקומי הגיעו המורות לפסנתר, חברותיה של קסניה, תלמידיהן והוריהם. שישה תלמידים לכל מורה, חמש מורות, כשלוש דקות נגינה לכל אחד, וערב מלא במחיאות כפיים מנומסות או נרגשות, בדמעות הורים על ילדיהם, פה ושם סבים וסבות, וגם, לראשונה, שופטות — מורות לפסנתר מרמת השרון הסמוכה.
כל ילד למד לבצע שני קטעים. את הקטע הראשון הציג לבדו והפגין בו את כישרונו. השופטים התכנסו וחמישה תלמידים נבחרים עלו לסיבוב השני. אחרי הכרזת הזוכים היה צריך להרגיע עשרים וחמישה ילדים אחרים — אלו שלא עלו לגמר. בסיבוב השני יכלו חמשת הילדים לנגן לבד או עם מורתם. הטוב ביניהם זכה בתחרות.
קסניה לא הגיעה למשרד ביום המסיבה. "חולצה לבנה עם כפתורים, מכנסיים חגיגיות — לא ג'ינס, בצבע כהה," ככה אמרה קסניה לילדיה, וככה אמרו הם להוריהם. קסניה וחברותיה הגיעו ראשונות לאולם, וקסניה כחכחה בגרון, כאילו היא מופיעה בעצמה, כאילו היא הולכת לשיר.
היא חשבה שהכול יהיה בסדר: היא תחייך לאריק ותגיד שלום; הוא יהיה מופתע, אבל אז יחייך, יגיד שלום וימשיך הלאה, פנימה אל האולם. אחר כך היא תחבק את גלית חיבוק קצר של נימוס, ואת גל, חיבוק ארוך.
אבל לא כך היה. גל היה הילד הראשון שלה שהגיע לתחרות, והוא הגיע בלווית אמו בלבד. היא נשקה לשניהם וגלית אמרה "אריק בחוץ, בטלפון. הוא כבר נכנס." קסניה ידעה שהיא כבר לא תוכל לשלוט בָּרגע, כשיגיע.
כשגל ניגן, ושׂערו החלק קפץ יחד איתו וראשו סובב מצד לצד, כמו בוחן במדויק את האופן שבו ינגן כל תו ותו, הושלך הס באולם. לכולם היה ברור שהוא בחמישיית הגמר, ולרובם — שהוא הזוכה.
אריק נכנס כמה דקות לפני כן. הוא התבונן מוקסם בבנו המנגן. הוא חיפש בעיניים את המורה לפסנתר ואז ראה אותה. קסניה הסתובבה אליו והוא הוריד מיד את העיניים.
מחיאות כפיים סוערות ליוו את גל אחרי שסיים לנגן. קסניה הורתה לו להשתחוות מספר פעמים אל הקהל, והוא רטן על כך שעל זה הם לא התאמנו. "לזה לא צריך להתאמן," היא אמרה לו בשקט, "זה בא לבד. משתחווים. נהנים לבד. זה זמן שלך." הוא לא הבין, אבל המשיך להשתחוות בחוסר רצון ובפנים חמוצים. אריק הלך אליו והוריד אותו מהבמה על הידיים, מתקשה להסתיר את גאוותו. הפעם קסניה ואריק לא יכלו להימנע ממבט עיניים. היא חייכה אליו, אבל אריק שוב הוריד את העיניים.
חצי שעה מותחת נוספת עברה עליהם, עד שהוכרז שגל בחמישיית הגמר, ושהם עולים לנגן ביחד, בארבע ידיים, את הקטע שאותו הכינו במשך השבועות האחרונים למסיבת הסיום. גל וקסניה יעלו ראשונים.
אריק הניף את ידיו מעלה בתנועת "יש!" הוא וגלית התכופפו אל גל וחיבקו אותו משני צידיו. קסניה נעמדה מולם וגל, שפניו היו מושטות קדימה והיה היחיד שיכול היה לראות אותה, השתחרר משניהם ואחז בידה. "בוא, אנחנו עולים," היא אמרה, והם עלו אל הבמה, מותירים את הוריו לבדם.
גל התיישב מימין, על הגבוהים, וקסניה משמאלו, בנמוכים. גל התחיל לנגן לבד, ושוב עצר את נשימת הקהל. הוא הניח לקסניה להצטרף אליו במועד המתוכנן, ויחד הם המריאו. המורות הניעו את ראשיהן, כאילו ניגנו יחד עם גל וקסניה על הפסנתר. שלוש הדקות של היצירה השאירו אולם פְּעוּר פה שהתפרץ בתשואות.
בעודם על הבמה, כשפניהם אל הקהל במתנ"ס, אריק לא התאפק ועלה אל הבמה. הוא רצה להניף שוב את גל באוויר. קסניה התעלמה ממנו ואחזה בחוזקה בידו. אריק הרגיש שגם גל מחזיק בה בחוזקה, והוא זז הצידה, מפנה את הבמה, ידיו בחצי תנועה של הנפה, חצי תנועה של מחיאות כפיים. גלית סימנה לו בכעס שיירד כבר ויחזור לשבת. הוא חזר למקומו. מחיאות הכפיים התחזקו. הם ירדו מהבמה וגל רץ אל גלית. לאביו הוא אמר "לא מפריעים באמצע במחיאות כפיים." אבל אריק, שבדיוק קיבל שיחה בטלפון, רק הנהן אליו וצבט אותו קלות בלחי.
הילד הבא עלה לנגן. אריק אמר לגלית, "איך רואים שהוא רוסי! תסתכלי!" וגלית ענתה "אולי לפחות תשתוק בזמן שאתה לא מדבר בטלפון?" גל אמר "אני מכיר אותו. הוא תמיד מגיע אחריי, עם אבא שלו, לא כמוני שמגיע רק עם אימא".
"חשבתי שאתה היחיד של קסניה," אמרה גלית אל תוך כף ידה ומשם אל אוזנו של גל, אבל גל היה עסוק עכשיו בנגינה. כשהילד סיים, הוא פרץ במחיאות כפיים. קסניה ירדה עם הילד מהבמה. כולם ראו את תנועת ידיה אל המורות שלידן התיישבה: אני עם הילדים שלי סיימתי.
אחר כך עלתה ילדה שלא הפסיקה לבכות, גם לא כשניגנה. גם המורה שלידה לא הייתה רגועה, והנגינה המשותפת לא צלחה. הן ירדו מהבמה לקול מחיאוֹת כפיים מנומסות. הילדה חזרה אל מקומה בשורה שבה ישבו גל והוריו, ואריק אמר לה "למה את בוכה? את מנגנת כל כך יפה." אימהּ וסבתהּ שליוו אותה אמרו "ילד שלכם ניגן יפה מאוד. היא תצליח בפעם הבאה," ובכייה של הילדה התגבֵּר.
הם חיכו בסבלנות להצבעת השופטים ולתוצאות. קסניה התיישבה ליד המורות, ואחת מהן, שתלמידיה לא התחרו היום, הזמינה את קסניה להעניק את הפרס לזוכה.
כשקראה בשמו, זינק גל מהמקום ורץ אליה. שניהם שכחו את גינוניה והוא קפץ אל ידיה המושטות. היא הרימה אותו באוויר, וחיבקה אותו חזק, לפני שהספיקו הוריו להגיע אל הבמה. אריק ניסה לומר משהו וגלית הקדימה אותו ואמרה לקסניה, "אמרתי לָךְ שהכול שטויות. ראית איזה כישרון? ואתה..." היא נשקה לגל, "אתה הילד הכי מתוק בעולם. וגם מנגן הכי מקסים. מקום ראשון שלי!" קסניה הנהנה בראשה. אריק שוב רצה לומר משהו אבל קסניה הקדימה אותו. היא הושיטה את ידה ואמרה "ונעים מאוד גם להכיר אבא של גל. אני קסניה. מורה לפסנתר. דיברנו בטלפון." היא הורידה את גל מידיה והושיטה לאריק את ידה. אריק לחץ את ידה, ומיהר לקרב אליו את גל בידו השנייה. הוא משך אותו כמעט בכוח. הוא הביט בה מספר שניות ואז אמר "אנחנו מכירים? נו, בטח שאנחנו מכירים! פשוט לא הכרתי אותך בבגדים כאלו".
אריק פנה אל גלית ואמר לה "קסניה היא המנקה שלנו, בג'ניוס," וגלית התבוננה שוב בקסניה, בסקרנות. היא אמרה "איזה עולם קטן! למה לא אמרת?" בקול רם מדיי, כמו נועד לאזניהם של כולם.

ישראליות
אולם משפחת ג'ניוס אינו מספר רק על עולם ההיי-טק ועל היצרים שפועלים בו באופן גלוי וסמוי הוא משתמש בו כדי לפענח בעדינות את הקוד של הישראליות עצמה ואת מערכות היחסים שהיא מפעילה
▪  ▪  ▪

ג'ניוס היא חברת תוכנה ישראלית גדולה. היא אינה משפחה, על-אף שהיא מכונה כך בימי הגיבוש של העובדים או בפתקים המצורפים למתנות החג. בכל זאת, האנשים שעובדים בה מבלים זה עם זה יותר מאשר עם ילדיהם או עם חבריהם. הדמויות שעובדות תחת אור הניאון מקיימות יחסי עבודה מקצועיים, אך מאחוריהן רוחשים תשוקות ועלבונות, נאמנויות ורדיפות כוח, רגעי משבר וחסד.
שנים-עשר הסיפורים של משפחת ג'ניוס מישירים מבט מפוכח, מפעים בדקות האבחנה שלו, אל עולם העבודה הישראלי ואל הדמויות שמאכלסות אותו: המנכ"לית והמתכנתים, מנהלי הצוותים והמזכירות, המנקות ומנהלות כוח האדם. הם נוגעים ללב, מצחיקים או מאיימים, כשהם מתבוננים בתמונות קצרות משגרת המשרד: עובד שממתין לקידום שלעולם לא מגיע, מנהל התמיכה שנוסע לחו"ל יותר ממה שנחוץ, מנהל בכיר שפוטר ונזקק לחסדיו של יריב נושן, המנקה שפוגשת את הסמנכ"ל בנסיבות יוצאות דופן, מנהלת כוח האדם שסוגרת חשבונות עם מועמד מבטיח.
אולם משפחת ג'ניוס אינו מספר רק על עולם ההיי-טק ועל היצרים שפועלים בו באופן גלוי וסמוי. הוא משתמש בו כדי לפענח בעדינות את הקוד של הישראליות עצמה ואת מערכות היחסים שהיא מפעילה.
במשפחת ג'ניוס מזדהרות יכולותיו של גבי אשר כמספר. הוא מזהה בדיוק כירורגי נדיר את צפונותיהם של דמויותיו ומתחקה באמצעותן אחר חומרי החיים עצמם: על המריר והמתוק, על הכאב, החמלה ואפשרות התיקון שהם מאפשרים.
ספרו הקודם, זיכרון כמעט מלא (פרדס, 2015), זכה לשבחי הביקורת והקהל.
גבי אשר עובד כ-25 שנה בחברות היי-טק במגוון תפקידי פיתוח וניהול. מזה כשנה הוא ברילוקיישן בסינגפור מטעם החברה בה הוא עובד בשש השנים האחרונות. הסיפורים נכתבו בהשראת ניסיונו האישי וחוויותיו מעולם ההיי-טק.
ההיי-טק הישראלי הוא סיפור הצלחה. הוא מכיל את כל מגוון פניה של החברה הישראלית. הוא נוצץ, הוא משלם משכורות נדיבות. הוא הקטר המושך אחריו את הכלכלה הישראלית. בהיי-טק הישראלי התחושה – והאמת יש לומר – שהשמיים הם הגבול, אם אתה מוכן לעבוד קשה ולשלם את המחיר.
אולם אי-אפשר להתעלם מהצדדים האפלים של העולם הנוצץ הזה. חברות ארוכת שנים, אבל תלויית מיקום. אחרי שתחליף את מקום העבודה, היא הייתה כלא היתה.
אי-אפשר להתעלם מהקלות והאכזריות בה מפוטרים עובדים. גבי אשר פוטר בגיל 49, ישב בבית במשך ארבעה חודשים, וניהל פגישות אין ספור עם מכרים וחברים בניסיון לקבל עזרה.
אי-אפשר להתעלם מתחושת האי וודאות המונחת כחרב על הצוואר, אווירת הניכור, הניצול והיחס המחפיר כלפי העובדים שאין להם קיום כבני אדם והם מכונים "משאב אנוש" או "ראש", מהסיוט הטמון בנסיעות לחו"ל, שהן לכאורה הדובדבן שעל הקצפת, מהמשכורת הגלובלית המחייבת את העובד להיות זמין 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ועוד ועוד.
משבחי הביקורת על ספרו הקודם-זיכרון כמעט מלא
"ספרו של גבי אשר מתחקה בפרוזה צלולה אחר המסתורין המתעתע של הזיכרון האנושי, ומוביל את הספרות העברית למחוזות יחודיים ומעוררי לב". עודד וולקשטיין.
"גבי אשר הוא סופר בעל טביעת עין, יודע לחדור לנפש הבריות וחומרי כתיבתו שונים בדרך כלל מאלו של רבים אחרים". ירון אביטוב, הארץ ספרים.
"זיכרון כמעט מלא הוא ספר קטן, רגיש וטעון. מומלץ". דוד שמחון, עולם קטן.
"הטלטלה הנפשית שעוברים הילדים מתוארת על-ידי הסופר בצורה עדינה ורגישה כל כך, עש שהופתעתי מאוד לקרוא על הכריכה האחורית שמדובר בספר ביכורים. יש סיכוי שבעיד כמה שנים נמצא את השאלה הבאה במבחן הבגרות בספרות מורחב-סמל התרנגול בספרו של גבי אשר "זיכרון כמעט מלא" ובספר "תרנגול כפרות" של אלי אמיר- השווה, נמק והסבר". ענת שפירא לביא, ד"ר לספרות עברית, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות.
הספר נבחר לחמישייה הפותחת של מועדון הקוראות של אתר סלונה "הספרים שעשו לנו את השנה – סיכום 2015".
גבי אשר- הערות ביוגרפיות
גבי אשר, 55, נולד וגדל ביהוד. בן עשירי במשפחה בת אחד-עשר אחים ואחיות. הוריו עלו ארצה מאיזמיר בשנת 1959 עם שבעת ילדיהם הראשונים. המשפחה השאירה מאחוריה רכוש רב שצברה בזכות עסקי המסחר של האב. בארץ הקים האב את "קונוס"-מפעל למוצרי נייר שהיה המפעל הראשון באזור התעשיה של יהוד.
אמו, נצר למשפחת אשכנזי, עמה נמנו הרבנים הראשיים של איזמיר, הקדישה את חייה לגידול הילדים. בגיל עשר וחצי התייתם גבי מאמו, שנהרגה יחד עם דודו בתאונה מחרידה, והוא גודל על-ידי אחיותיו הגדולות. בצעירותו למד בישיבת נחלים, ואת שירותו הצבאי עשה במסגרת ישיבות ההסדר. הוא נישא בגיל 25, ואב לשלושה בנים.
בעברו היה במשך שנתיים חבר קיבוץ מירב, על הר הגלבוע. עד לפני כשנה התגורר בנתניה. כיום הוא חי בסינגפור.
החל לכתוב בגיל 15 והתמקד בשירה. בתחילת שנות השמונים השתתף בסדנת כתיבה יוצרת בהנחייתו של המשורר משה בן-שאול ז"ל, ברובע היהודי בירושלים.
בתחילת שנות האלפיים, כששהה עם משפחתו במשך ארבע שנים בוינה במסגרת שליחות מטעם חברת הייטק, התחיל לכתוב סיפורים. שניים מהסיפורים פורסמו במוסף "שבת" של מקור ראשון.
סידרת "מלח מים" – הוצאת פרדס
'מלח מים' היא סדרה חדשה לפרוזה עברית מקורית מבית פרדס הוצאה לאור. בסדרה זו אנו מבקשים לתת במה לספרות רעננה וחדשנית מאת כותבים המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם. המלח והמים הוא מה שישנו לפני שנוסף כל השאר, לפני שתובל ושוייף וגוהץ בקצוות. איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום, מבלי לשתול את הסיפור באדמה אחרת, בשפה אחרת, בפיו של גיבור אחר.
את כותבי הסדרה מלווים טובי העורכים: סמי ברדוגו, עינת יקיר, עמיחי שלו, עמרי הרצוג, יותם שווימר ועוד.
הספרים שיצאו בסדרה: "שימורי אהבה" מאת ענבר אשכנזי, "אישוליים" מאת אלי שמואלי "זיכרון כמעט מלא" מאת גבי אשר, "בכוונה תחילה" מאת שלמה אריאל, "מר עכבר" מאת גדעון הרן, "בתוך הבטן של הדג" מאת טלי כהן צדק, "החקלאי" מאת רגב הרוש, "להחיות דברים דוממים" מאת חגית גרוסמן, "השבח לשכול" מאת ליאור קסוס, "לראות לויתן" מאת רון דהן, "חבלי הלידה של הירח" מאת כנרת רובינשטיין, "עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי, "אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, "מר למפל" מאת גדעון הרן ו"או שכספך יוחזר" מאת תומר גרדי, "היה היה ולא היה" מאת מיכל קירזנר-אפלבוים.

משפחת ג'ניוס, מאת: גבי אשר, עורך: עמרי הרצוג, סידרת מלח מים, הוצאת פרדס, 199 עמודים, 69 שקל.
תאריך:  05/06/2018   |   עודכן:  05/06/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ציפי לוין
בהצטלבות רחוב העלייה ורחוב מולדת, בתוך בניין גדול ואפור, פועל בית ספר יחיד במינו בארץ ובעולם, שתלמידיו, בני כל הדתות, ילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט שהגיעו מחמישים ואחת ארצות מוצא, מתמודדים על חייהם וזכויותיהם בארץ ובעולם כנגד כל הסיכויים.
ציפי לוין
הספר הוא פרי ליווי ומפגשים שערכה עמלה עינת עם קבוצת העולים האחרונה שהוברחה מתימן    עינת לקחה את הרפתקאות הבריחה של שמעון, השתחררותו של מאיר בן דודו משבי החרדים וסיפור ההתאהבות שלו בקרובת משפחתו מכפר הולדתו הרחוק, ורקחה סיפור עלילתי מרתק לבני נוער
ציפי לוין
אני חוזר ורואה אותו מדי פעם כשאני עוצם את עיניי לקראת איזה רגע מרגש: מגיח מאחורי ערימת גרוטאות בסמטה אפילה באזור המוסכים ברחוב סלמה בדרום תל אביב, שמאלו מלופפת סביב צווארה של אישה צעירה, כף ידו הגדולה חוסמת את פיה
ציפי לוין
הקטע לקוח מתוך הפרק "טיילת מדופלמת" - הטיול שערכה ציפי פליישר לגונדר (חבש) בנובמבר 1984 יחד עם בנה הפעוט    גונדר היה ביתם של הפאלאשים שהוטסו כחודש לאחר מכן במבצע חשאי לישראל
ציפי לוין
בדומה ל"אודיסיאה" של הומרוס היווני, "ספר האגדה" היהודי, "מטמורפוזות" של אובידיוס הרומי, "אלף לילה ולילה" הערבי, "דקמרון" של בוקצ'יו האיטלקי או "סיפורי המלך ארתור" האנגלי, גם ספר זה מביא את הניחוח האופייני והייחודי של תרבות בעלת שורשים עמוקים
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il