X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס גדולה מספיק שרובה המכריע קורא, כותב ודובר עברית, ורגיל לעיתונים מהארץ. כמובן הדבר לא ימשיך לעד, שכן הדור הצעיר לא קורא, לא כותב וגם לא דובר עברית (אפילו לא עילגת)
▪  ▪  ▪
הפגנת תמיכה בישראל בל"א [צילום: שוש מיימון]

הנה מספר אירועים בעיר המלאכים, היא לוס אנג׳לס שלחופי האוקינוס השקט: ארוחת צהריים לתומכים בפסטיבל הסרטים הישראלי ה-32 בלוס אנג׳לס; איגוד המסחר קליפורניה-ישראל מארח לארוחת ערב ופגישה עם משקיעים מקומיים את קבוצת היזמים שהביאה קרן מרג׳ מאורנג׳ קאונטי; ארגון "גדולים מהחיים" (המביא ילדים חולי סרטן מישראל לארה"ב לעשרה-ימי כיף) עורך את אירוע "טעם ישראל" עם שפים ישראלים ידועים שהגיעו לכאן במיוחד עבור האירוע; הקונסוליה עורכת את חגיגת שנת ה-70 של מדינת ישראל המודרנית באולפני יוניברסל עם למעלה מ-700 מוזמנים. ולא הספקתי לגעת ולו בקצה קצהו של המזלג במקצת האירועים הקורים כאן בעיר.
הגדיר סגן הקונסול הכללי, איתן וייס, את לוס אנג׳לס כ"עיר הרביעית בישראל" (לפחות מבחינת מספר הישראלים החיים כאן). אין ספק שמבחינת חשיבות הקהילה, מקום זה בדרוג אכן משורין עבורנו. אין שבוע שפוליטיקאי - שר או חבר כנסת - אינו מגיע לכאן. אנשי תקשורת, חינוך, עסקים, תיירות, דת, בידור, טכנולוגיה, רפואה, צבא ועוד מגיעים - יחידים וקבוצות - למטרות איסוף כספים, השקעות, שיתוף פעולה, חשיפה ולמידה. אי-אפשר להתעלם מלוס אנג׳לס, אפילו אם רוצים. ברור לכל ש"אנחנו על המפה" למרות הריחוק הגאוגרפי ממדינת ישראל. ואין זה סוג של "פריפריה", שכן כולם נוהרים לכאן, ואנחנו ודאי לא בשוליים.
למי שתמה, הקונסולים הכלליים ששרתו כאן כשהם מייצגים את מדינת ישראל ואחראים על שלום הקהילה הישראלית - שהלכה וגדלה, התעצמה, התרחבה והתפשטה עם העשורים - נמצאים היום בעמדות מפתח, ממנכ"ל משרד החוץ הנוכחי, למנכ"ל חברת מקורות, למפתח של נמל צפון תל אביב, אחד ממקומות הבילוי המרשימים בתל אביב.
משרת הקונכ"ל היא אחת מהמשרות הנחשקות ביותר. לרוב היא נעשית במינוי מלמעלה (לדוגמה הקונכ"ל הנוכחי העוזב בקרוב הוא מינויו של נתניהו, קודמיו היו מינויים של סילבן שלום וציפי לבני, ללא סדר מיוחד), ומעט מאוד ניתן להציע לאחר סיום השרות שישתווה להתלהבות היומיומית כאן - מחגיגה לחגיגה, מארוחה לארוחה, מפגישה עם בעלי כוח ושררה המשפיעים על העולם כולו לאירוח של זרם בלתי פוסק של מבקרים חשובים מהארץ, לשיתוף פעולה עם קהילה חיה ונושמת את ישראל.
כאן בלוס אנג׳לס ניתן למצוא את ארץ ישראל: חנויות ומסעדות ובתי עסק, גני ילדים ובתי ספר, עיתונים, הופעות, הורים שכולים ונכי צה"ל, ניצולי שואה שנזנחו (הם אף פעם לא היו בסדר העדיפות של הקונסוליה. כמו בארץ, כך גם כאן), אנשים שזקוקים לעזרה כספית ואחרים שנקלעו למשבר, גופות נפטרים שצריך להחזיר לקבורה בישראל, עזבונות שאמורים להגיע לישראל, הצהרות לשלטונות המס וההגירה, כאן ובישראל, כך שלקונסוליה - נקודת הייצוג של כל ישראלי - עבודה רבה. לא רק מבית, כי אם גם כלפי חוץ: התמקדות בקהילות שונות לטיפוח קשרים - דיפלומטים זרים (יש למעלה ממאה נציגויות בלוס אנג׳לס), לטינים, שחורים, הנוצרים לזרמיהם השונים, אנשי ביטחון האמונים על ביטחון פנים של ארה"ב בכל ברמות, פוליטיקאים (הן מימין והן משמאל), היהודים לזרמיהם השונים, ועוד.
פעילות עכשיו משפיעה על עתידנו
כל הפעילות הזו מרוכזת במשרד אחד, הקונסוליה הישראלית שאחראית לא רק על עיר המלאכים כי אם על שש מדינות בחוף המערבי. הקונסוליה והקונכ"ל העומד בראשה מייצגת את האינטרסים של מדינת ישראל בהווה ובעתיד, שכן מה שנעשה היום משפיע על המחר. לוס אנג׳לס היא מרכז של כוח וכסף בכמויות אדירות, ויש להשכיל להשקיע היום כך שישראל תוכל לקצור את הפירות בעתיד.
כך לדוגמה כשצמחה לה תנועת החרם, עסק הקונכ"ל באותה תקופה בתכנון "מצעדי ענק" שלא יצאו לפועל ובבניית מגדלים פורחים באוויר. כה מנותק הוא היה מהמציאות בשטח. חוסר הבנת הקורה בשטח וחוסר תשומת הלב בעוכרנו, שכן בשעתו ניתן היה להלחם, למזער את ההתפשטות ואולי אפילו למגר את המחלה. היום כבר לא ניתן, והעלויות הקשורות בכל מאמץ בנושא הן גבוהות. היום עוסקים כולם באיסוף או בזבוז כספים למלחמה באותה התנועה, אך כל אותם "מומחים" הם-הם, הם ולא אחרים, האחראים שאיפשרו לתנועה להתפשט ולהעמיק שורשים.
דוגמה אחרת של השפעה כבירה היא תעשיית הסרטים. היום המילים "סרטים" (או תוכניות טלוויזיה) ו"ישראל" הן שילוב רותח, מבעבע, מרגש ועולז ומקפיץ כספים אדירים. הכל חולמים להתעשר במהירות. סדרות כמו "פאודה" וחתונתה עם נטפליקס (עסקה עליה ניצח יהודי בשם אדם ברקוביץ') מגיעות למסכים בכל רחבי העולם, למקומות בהם לא ניתן היה לדמיין שיאפשרו לשמוע עברית, והדבר חשוב במיוחד אחרי שמונה שנות הנשיאות של אובמה, שהטיל את כל כובד משקלו על תעשיית הבידור בבקשה-דרישה להראות את המוסלמים באופן אחר - ציורי, שלו ושוחר שלום. תודות ללחצו של הנשיא אובמה נהפכנו - ישראל והיהודים - לטרוריסטים, בעוד המוסלמים הם מצילי העולם, המוח החושב והיוצר, כל הטוב והיפה הגלום באנושות.
בהקשר לתעשיית הסרטים הישראלית צריך להזהר, שכן הרבה מהתוצרת הישראלית - הממומנת ע"י ממשלת ישראל, קרנות לעידוד הקולנוע בארץ וישראלים בארץ ובחו"ל - אינה טובה ליהודים, ואסתפק בכך. העובדה שתוכנית היא מבית היוצר הישראלי הופכת אותה לדבר נמכר ביותר בימינו, אך אין די בעובדה זו להסיק שאותה תוכנית טובה לישראל. ההפך הוא הנכון: נפוץ השימוש בעובדה "אנחנו ישראלים" או "אנחנו מישראל" כפתיח המוסיף חוזק למתקפה חסרת השחר על ישראל מאותה נקודת פתיחה. רבות התוכניות או הסרטים עם תכנים אנטי-ישראלים המסבים לנו נזק תדמיתי ולעיתים נזק רב. אולי בשל כך לקח הקונכ"ל הנוכחי את ברקוביץ וכמה מחבריו רבי ההשפעה לישראל לפגישה עם הנשיא ריבלין.
דוגמה נוספת היא כספים של יהודים וישראלים הזורמים מלוס אנג׳לס לישראל. מחד-גיסא משקיעים בקניין נכסים יהודים מיד ערבים בירושלים הבירה וברחבי יהודה ושומרון, תומכים תמיכה כבירה בצה"ל וביחידותיו השונות, מעלים על נס את המוח היהודי, פלפוליו והמצאותיו כפי שהוא בא לידי ביטוי באוניברסיטאות השונות ברחבי ישראל כולה, בפיתוחים טכנולוגיים, מדעיים, רפואיים וחברתיים; ומאידך-גיסא מזרימים כספים לגופים שתובעים את המדינה ומוציאים דיבתה לעולם כולו (יוצרים יש מאין ומציאות מדומה שאינה תואמת את פני השטח, אך העולם מאוהב באותה שנאה, באותן שקופיות ההופכות את האכזר לתמים ולקורבן).
האם דבר מבטל דבר? כמובן לא - לזרעי הפורענות והשנאה אורך חיים של עשרות ואף מאות שנים והיסטוריה של אלפי שנים, והם עמידים לחלוטין - כמו זרעי פרחים במדבר סהרה, יכולים הם להיות בתרדמה עמוקה משך זמן רב ובתנאים קשים ביותר. לעומתם, השמחה על הצלחות ותגליות שעוזרות לאנושות כולה בת חלוף היא, שנייה ואיננה. טוב לנו לרגע, אך הרגע חולף, ואת מי מעניין אם ישראל המציאה ופיתחה את המחשב או הטלפון החכם בידינו או את התרופה המאפשרת לנו לחיות את חיי הרגע בנוחות ובשלווה?
כך עוסקת הקונסוליה - מבכיר עובדיה עד הזוטר ביותר - בדיפלומטיה ציבורית. מייצגים הם את ישראל, בכל מעשה קטן כגדול, בכל פגישה, שיחה או מעשה.
דיפלומטיה ציבורית היא אותו זרם מים חיים המאפשר לנו להיות "כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול" (תהלים א ג) ולא בכדי התורה מדברת על מים חיים ועל לבלוב ופריחה כמו נווה מדבר. כדברי הנביא ירמיהו (י"ז ח): "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חום והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי."
תפקיד התקשורת
דיפלומטיה ציבורית פרושה להגיע לציבור - לקהל הרחב - ואמנם היום יש את הרשתות החברתיות, וכל אוחז בטלפון משים עצמו "כתב" ו"צלם" ו"שדרן", אך אין כך הוא. לתקשורת המקצועית (לא זו המפוברקת ששמה היום "פייק ניוז") חשיבות עצומה, שכן פותחת היא את הספרים לאור ולאוויר העולם, מציגה וחושפת, מדווחת ומספרת ומגלה, מדפדפת ועוצרת פה ושם להתמקד, להסתכל יותר מקרוב, וממשיכה בפעולתה.
זכינו בלוס אנג׳לס, כיאה לקהילה המונה מספר מאות אלפים ושלה נודעת חשיבות אדירה במסדרונות שונים של החיים, שתהיה לנו תקשורת ישראלית משלנו, מעין "משפחה שכזו". יש לנו בעלי עיתונים, עורכים, כתבים, צלמים, מוכרי עמודי פרסומת ואנשי שיווק, יוצרים ומעצבים ואנשי מנהלה, בקיצור תעשיה שלמה, חיה ונושמת ובועטת וגם זוכרת ליהנות.
בין העיתונים תחרות בריאה - למי יותר קוראים, למי יותר דפים, למי יותר דפי תוכן או דפי פרסום, השפעתו של מי גדולה יותר - אך היופי הוא שכולנו מכירים זה את זו, ועוזרים כשצריך, ומפרגנים ללא היסוס, ומזמינים זה את זה, ודואגים שכולנו מיוצגים. מדוע? שכן ביחד כולנו מייצגים את הקהילה ומהווים את מקור המידע הבלתי משוחד שלה.
מעל דפי העיתונים הקורא לומד על מה שקורה ונחשף לבליל דעות הפותחות בשיח ואף פעם לא משאירות אותו אדיש. מעל דפי העיתון מוצגים דברים שקורים, אפשרויות תעסוקה ודרכים לתרום ולעזור. ואין דומה עיתון אחד לרעהו, משלימים הם זה את זה, ואין תענוג גדול יותר מאשר לאסוף את כולם ולהביאם לעונג של שבת, לקרוא ולדפדף, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לגזור את קטע הבדיחות או מתכון מוצלח, לכתוב תגובה למאמר או דעה שהלהיבו או הרגיזו אותנו במיוחד ולזכור ידיעה שקראנו על משהו שקרה או מישהו שיהיה, וכבר התוכניות משתנות ואנחנו משלבים את אותו אירוע בחיינו.
בנוסף לארבעת העיתונים בעברית (מספר יציב, עיתונות בריאה - מצב שמספר העמודים של כל עיתון, מספר הגליונות המודפס ומספר המפרסמים מעידים עליו) ישנם גם שני עיתונים באנגלית, וחייב אני לציין שפעם היו שלושה, אך מספרם קטן והצטמק כמו גם מספר העמודים שבהם. עיתון אחד מיועד לקהילה הדתית-אורתודוקסית, ניסיון שעדין מצליח לצוף ולשרוד (והדורש הזרמת מזומנים תמידית). לשני היה מונופול כמעט מוחלט, וכמו הקהילה היהודית אמריקנית המקומית, סטה הוא מישראל והפך לאחד משונאיה וממקטרגיה העיקריים. לפני מספר שנים העיתון כמעט נסגר, בשל מחסור במזומנים, ואצו-רצו להם שלושה פילנתרופים יהודיים והשקיעו מיליון דולר להבטיח שהוא לא ייסגר. "משקיעים שקטים" הם קראו לעצמם, וסרבו להתערב בשיקוליו או דעותיו של העורך הראשי.
אותו עיתון התחרה בעיתון הארץ, שניהם עיתונים איכותיים מבחינת הכתיבה, אך דברי הבלע והשנאה העצמית מעל דפיהם מעלים תמיהה - האם אין לנו מספיק שונאים שצריכים אנחנו, לא אויבינו, להוסיף אש למדורה? שאנחנו צריכים להיות אלו שמציתים את האש ומגבירים אותה?
קרה מה שקרה והעורך הראשי של הג׳ואיש ג׳ורנל עזב, והיום העיתון שפעם היה לו מונופול ושאינו יכול לשרוד ללא הזרמת מזומנים מפילנתרופים יהודים הפך לדומה מאוד לעיתון המיועד לקהילה הדתית-אורתודוקסית שעלות הפקתו קטנה בהרבה. שומו שמיים, תמיכה בישראל? הצגת ישראל בצורה חיובית? דף ושניים ושלושה בלי התקפות "לגיטימיות" והעברת ביקורת-תמידית על ישראל? ממש ימי המשיח, ואין ספק שהקוראים הרגילים לעיתון מזה עשורים כבר אינם לוקחים את העיתון, שכן העיסוק החולני בתקיפת ישראל כבר לא קורה שם מעל דפי השנאה והשטנה (חוסר זה הביא לכך שנפתח עיתון מקומי שנשלח בדוא"ל בלבד, ושם ניתן למצוא את אותם הקוראים הנאמנים שהיום כותבים בעצמם, שכן הפלטפורמה העיקרית לכל דברי הבלע נעלמה מתחת לידיהם ממש).
קהילה של כ-650,000 יהודים ועוד כ-350,000 ישראלים, עם שני עיתונים באנגלית שבקושי מתקיימים וארבעה עיתונים בעברית שמשגשגים והולכים מחיל לחיל. עיתונות כתובה היא "דינוזאור" הולך ונכחד, אך לא במחוזנו. כאן אותו דינוזאור הולך ומתרחב, חי וקיים, נושם ובועט ואינו נותן מנוח - בדיוק תפקידה של תקשורת.
נידוי בעבר, הכרה בהווה
הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס גדולה מספיק שרובה המכריע קורא, כותב ודובר עברית, ורגיל לעיתונים מהארץ. כמובן הדבר לא ימשיך לעד, שכן הדור הצעיר לא קורא, לא כותב וגם לא דובר עברית (אפילו לא עילגת). דור חדש של אמריקנים מבתים ישראלים צומח פה, ועבורם העיתונים או הטלוויזיה או הרדיו בעברית אינם ולא יכולים להיות רלוונטיים. אך כל עוד יש זרם בלתי פוסק של עוד-ועוד-ועוד ישראלים הבאים כאן לחיות, העיתונים ימשיכו לשגשג, כמו גם הערוץ הישראלי ותחנות השידור ברדיו שהטכנולוגיה מביאה בשידור ישיר ובחינם אלינו ממש.
לאן מועדות פנינו?
פעם היינו "נפולת של נמושות" אך אפילו רבין ז"ל הבין שטעה ואף פעל לשנות (מושג "חיילים בודדים" הוא תוצאה של התיקון ושינוי הכיוון, מוסד שקיים עד היום ועיקרו הטמעת הישראליות בקרב בני ישראלים השוהים בחו"ל ע"י אפשור שרותם בצה"ל).
פעם "יורד" היה מנודה מכלל החברה בארץ. היום אין בית בישראל בו אין קרוב משפחה או מישהו קשור בעבותות שלא חי בחו"ל. היום יוצאי הדופן הם אלו שנשארים בארץ ולא חושבים על שדות זרים.
הפכנו עיר ועם בישראל, אותה "קרית מלאכי", ולא רק אנחנו, ערים נוספות כה רבות ברחבי העולם. וכך חוזרים אנו להגדרת סגן הקונכ"ל שלוס אנג׳לס היא "העיר הרביעית בגודלה בישראל".
אנחנו עיר עם חיים ותקשורת משלה, שעד עתה לא הייתה קיימת בארץ. היו כולם באים לכאן לאסוף כספים ולבקש תמיכה, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, רצו לראות את שמם ותמונתם מתנוססים על גבי העיתונים המקומיים, שתדע הקהילה ותעריך, תתפעל או תעזור ותשפיע, אך באופן רשמי לא היינו קיימים, כלל התקשורת הישראלית. הזמנות לכנסים בארץ, הכללה במשלחות לימודיות או ייצוגיות (לדוגמה מלוס אנג'לס לאפריקה או לארץ), פרסומת של משרדים ממשלתיים (לדוגמה כשביקשו מועמדים להדלקת משואה ביום העצמאות, או מועמדים לפרס על תרומה לירושלים הבירה), הודעות לעיתונות (כפי הקיים והנהוג בארץ לתקשורת הזרה או התקשורת הישראלית המקומית) וכו׳ - כל זה לא היה קיים לגבי כלל התקשורת הישראלית בלוס אנג'לס, כאילו אנחנו לא קיימים (למעט כשצריכים אותנו).
עתה, כל זאת השתנה. לשכת העיתונות הממשלתית (לע"ם) במשרד ראש הממשלה הכירה בנו רשמית. הודעה זו הגיעה היום, כשאנו חוגגים 51 שנים לאיחודה של העיר ירושלים. יש מדינה ליהודים. יש עיר בירה מאוחדת ושלמה. ומיום זה ואילך, קיימת הכרה רשמית של ממשלת ישראל בתקשורת הישראלית בלוס אנג'לס.
לע"ם היא האמונה על הנפקת תעודות עיתונאי לאנשי התקשורת הנמצאים דרך קבע בארץ (לרשתות הגדולות כמו גם לעיתונים הידועים בעולם יותר נציגים-של-קבע בארץ מאשר כמעט בכל ארץ אחרת) כמו גם על מאות העיתונאים הנוחתים בישראל בכל עת צרה וצוקה ("ישראל פולשת לעזה", "ישראל כובשת את...", "ביקור האפיפיור בארץ הקודש ובפלשתין", "הנשיא האהוב פרס מובא למנוחות", "נשיא ארה"ב המשוגע מעביר את השגרירות לירושלים החצויה" ועוד). לאל ג'זירה היו בארץ כשני תריסרי כתבים, צלמים ועוזרים, ולתקשורת הישראלית מלוס אנג'לס... אחד.
ללשכת העיתונות אמות מידה קבועות מי זכאי לתעודת העיתונאי. אך עד עתה, התקשורת הישראלית בחו"ל, ובפרט כלל התקשורת הישראלית בלוס אנג'לס, פשוט לא הייתה מוכרת, כאילו שאותה עיר רביעית בישראל אינה קיימת. למרות שלעיתונים בעברית תפוצה גדולה מאשר לאותו עיתון-בעל-מונופול העבר; הכירו באחד והתעלמו מאיתנו לחלוטין.
הנתק היה דו-צדדי, שכן התקשורת המקומית לא ראתה צורך בשיתוף פעולה. מערכת היחסים של העבר של "ישראלי בנכר" ו"ישראלי בבית" השתקפה הן מכאן והן משם, אך המציאות חזקה יותר, ואין ההווה כמו העבר. היום כולנו עם אחד, החוגג את שנתו השבעים כמדינה מודרנית, ושלושת אלפי שנות היותו "אור לעולם כולו". והעם פזור, מחציתו בין הנהר לים, ומחציתו בכל פינה בעולם.
עם משונה, עם של 14 מיליון אנשים, מהם למעלה משישה מיליון בארץ אבותם, כמיליון נוסף של ישראלים בנפש, בנשמה, במראה ובשפה מפוזרים בכל נקודה בעולם, ועוד כשבעה מיליוני יהודים, רובם מתבוללים, שהעולם כל יובל או שבעה עשורים מנסה להקיא מתוכו. 14 מיליונים, כפי שהיינו ערב מלחמת העולם השנייה עת שישה מיליונים הושמדו אז בשיטתיות.
כך הגענו הלום, עם הבנה והכרה - סוף כל סוף - שישראלי באשר הוא נשאר ישראלי, ושהתקשורת בארץ ובחו"ל קשורות הן זו לזו בקשרי משפחה, משפחה שאחד מבניה יצא לרעות בשדות זרים, אך אין הוא פחות טוב או מוצלח, ותמיד יישאר בן אהוב - חלק מהמשפחה.
תודה ללשכת העיתונות הממשלתית ולניצן חן העומד בראשה, על שהבינה שלהתעלם אי-אפשר, שכן הקהילה כאן קיימת, חיה ושרירה, ושהתקשורת הישראלית והעיתונות המקומית חשובה ומועילה ותורמת, יחידה קדמית אנחנו, לוחמים בשטח, חלק אינטגרלי מהתקשורת הישראלית, פשוט בחזית הקדמית. עתודה שערכה לא יסולא בפז, שניתן להעזר בה, להפעילה ולהשען עליה במידת הצורך.
כך הגענו הלום, עיתונות קיימת וחיה ונושמת - ועתה גם מוכרת ע"י הגוף המקצועי הרשמי של מדינת ישראל. תחילתה של דרך, אשר אנו באמצעיתה, דרך בת שבעה עשורים, ושלושת אלפים שנים לפי כן, דרך שעוד לפנינו - לדור ודור עד סוף הדורות. עם אחד, באשר הוא. עם קטן, קטנטן מבחינת מספר האנשים, עם קשה עורף, עם נאמן, עם שאלוהיו בחר בו מכל העמים להיות לו לאלוהים, לשכון בתוכו, בקרבו ובירושלים בירתו!
ורק ניתן לנו להתחיל ברגל ימין, בהכרת תודה ועם הרבה תכנים, תוכניות ותכנונים לעתיד.

תאריך:  08/06/2018   |   עודכן:  08/06/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
הליברלים של 2018 מוכנים שתגידו הכל - בתנאי שזה עולה בקנה אחד עם מה שהם חושבים. אם לא - אזי אתם חשוכים וגזענים ומטרידי נשים ומה לא. הנה כמה דוגמאות בולטות
אמיתי ויסמן
לא כל הנוצץ הוא זהב, לכן חשוב לבחור רשת ותיקה עם מוניטין ארוך שנים    חשוב לבקש בפגישה שלכם את הלו"ז של החוגים, פעילויות ואירועים ואף לבקש להשתתף בשיעורי ניסיון
הרצל חקק
זה זיכרון שאינו מרפה - וכבר חלפו 33 שנים מאז אותו יום שחור    אוטובוס ובו 38 נוסעים, רובם ילדי בית ספר, עצר לפני מפגש של מסילת ברזל, מפגש עם דרך עפר, וכאן קרה הנורא מכול
יצחק יואלי
בעלי עסקים רוצים תמיד לייצר מקפצות שיגדילו את הרווח הנקי אך השאלה הגדולה היא האם כל השקעה בעסק שמציגה רווח היא באופן וודאי אחת כזאת? בואו נגלה
חיים נוי
מחזה מרגש וחדש של הלל מיטלפונקט - תיאטרון הקאמרי    הלל מיטלפונקט רקח הצגה שהרקע שלה לא היה חשוף במידה הראויה לציבור ולהטט עם להקת השחקנים המוכשרת והעלה הפקה מוצלחת ומרגשת מאוד
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il