מכפיש את שם ישראל בשם האמנות

נתחיל מתוך ההסכמה שרועי רוזן הוא אמן ויוצר מוכשר, בעל דמיון, אישיות כריזמטית, שמפלס דרכו בבטחה בעולם האמנותי. הוא מציג בתערוכות ובמוזאונים נחשבים בעולם, וזו גם הבעיה. רוזן חייב להיות פרובוקטיבי כדי ליצור סביבו "ווייב". הוא עשה זאת לא אחת בעבר, אז הוצע למנוע ממנו להציג במוזאון ישראלי לאחר שתערוכתו הציגה את נקודת מבטה של אווה בראון, אהובתו של היטלר. לאחרונה הציג במוזאון תל אביב, כאשר הופיע כבעל ארבע זהויות שונות. את סרטו האחרון "ערוץ האבק" הוא מציג עכשיו בגלריה רוזנפלד בת"א ובקרוב במרכז פומפידו בפריז, (27.6.18-29.10.18). הסרט (אורכו "25) הוא מעין אופרטה ביקורתית, אירונית, לשואב אבק מתוצרת דייסון. רוזן, שכר לשם כך זמרי אופרה כדי להופיע ולשיר את האופרטה (ענבר לבנה בר און ויואב מ. וייס). הניגוד בין הסאונד ה"גבוה", לכאורה (אופרה), והוויזואלס הנמוכים הלקוחים מעולם השירותים, אמור לשדר ביקורת נגד הקונסומריזם המודרני, הצרכנות הכלל-עולמית. חלק מהדימויים כבר נדוש למדי, כמו שיער בית השחי של הזמרת שנחשק על-ידי זמר הבריטון (מדונה כבר הופיעה בעבר עם שער בית שחי). גם הקונספט של דמויות המופיעות בתוך השירותים ומנקות את האסלה בקפדנות כבר זכה להנצחה על-ידי האמן דושומפ שהכניס את ה"פיסואר" (משתנה) לתוך אולם המוזאון. השוטים האירוטיים בסרט בוטים למדי: המשרתת מענגת את עצמה על המכשיר עצמו. רוזן מציין כי המבנה של סרטו ואלוזיות (רמזים) רבות מתכתבים עם סרטם של בונואל ודאלי "הכלב האנדלוסי". כך, הסכין החותכת את ביצת העין בסרטו של רוזן היא אלוזיה לחיתוך העין בסרט הספרדי. לא כולם חייבים לדעת פרטים אלה, אבל רוזן אוהב להתלות באילנות גבוהים, אולי כדי להאדיר את יצירתו. עד כאן הסרט נראה מוגמר, קוהרנטי, בעל פורמט אחיד. אולם לאחר הסיום, לכאורה (פייד אאוט), מופיע קטע נוסף, בטכניקה שונה, בפורמט אחר לגמרי: הדבקה של קולאז' חדשותי עם כתוביות למטה, כאילו הופיע בחדשות עצמן. רוזן נזכר שהוא נגד מהלך הממשלה בנושא המסתננים הכלואים בחולות ויוצא חוצץ נגדו. אין הוא מביא דיון בנושא, אלא מציג עמדה חד-צדדית המוצגת על-ידי דמות אחת בלבד המדברת בגנות מתקן חולות ומשמיצה את מחדלי הממשלה בטיפול בנושא. רוזן יודע שנושא הפליטים בוער באירופה. רק בחודש מאי האחרון נערכו בפריז הפגנות נגד הממשל הצרפתי וטיפולו בפליטים ובמהגרים. באותו שבוע נהרג אדם ונפצעו חמישה בפיגוע טרור מוסלמי בפריז. בחודש מאי גם הנציחו בצרפת את אירועי "מאי 1968" בו יצאו סטודנטים ופועלים בהפגנות נגד הממשל. מוזאון פומפידו העמיד לרשות סטודנטים לאמנות את כל הקומה התחתונה שלו כדי להנציח זאת. נכחתי בעצמי ברב שיח שהתנהל במוזאון במסגרת זו בו קראו האמנים הצעירים להפגין נגד מצבם העגום של "הפליטים הפלשתינים" הגודשים את אירופה. גם צעירים "משכילים" לא יודעים כי פליטים אלה באו ברובם מסוריה ומאפריקה. לדידם, ישראל היא הבעיה. היא הגורמת לזרם "פליטים פלשתינים" להתנחל בארצם. רועי רוזן מלבה שנאה זו. ואם אחד משלנו מכפיש את שמנו מה אנו כי נלין על אחרים.

לא לוקלי, אבל גלובלי

אירועי מאי 1968 בצרפת הונצחו השנה בצרפת במלאת חמישים שנה להפגנות הסוערות בשנת 1968. גם במאי 2018 יצאו מפגינים צרפתית לרחובות, בעיקר סטודנטים, רבים ביניהם סטודנטים לאמנות. מרכז פומפידו לאמנות מודרנית הקצה את כל הקומה התחתונה לנושא זה ובו פעלו סטודנטים לאמנות במשך כחודש להנצחת הנושא והגברת המודעות לחופש השביתה. פמפלט מיוחד פורסם לכך והרצאות רבות בנושא הועברו שם. בהרצאה שנכחתי שם ב-14.5.2018 הציגה הסופרת לודווין בנטיני את ספרה Revolution Essentielle ואת התזה שלה בשבח השביתה. לדבריה, בזכות ההפגנות ב-1968 והפעלת השביתה כאמצעי לחץ על המימסד והגורמים הכלכליים שופר מצבם של העובדים לאין ערוך. חופש ההתארגנות החברתית כלכלית שיפר את מצב העובדים ומעמדם החברתי, יחד עם מצב הסטודנטים, ביניהם, כמובן, סטודנטים לאמנות. במקביל לאירועי מאי 2018 היו בצרפת שביתות בקונצרן הרכבות הענק SNCF וב'אייר פרנס'. באותו זמן אירעה התנקשות טרור בפריז על-ידי טרוריסט צ'צ'ני שדקר אדם למוות ופצע 5 אחרים. האם יש קשר בין העידוד לחופש השביתה (לעיתים פראית ובלתי שקולה) ובין טרור? נראה שחופש יתר הגובל באנרכיה פותח לעיתים פתח לטרור. הדבר ניתן, כמובן, לדיון.