ג׳ בתמוז הוא יום פטירתו של הראבי (כך לפי ההטעמה האמריקנית), הרב מנחם מ. שנירסון, הוא הרב של חב"ד ששלוחיו (ולא שליחיו) פזורים היום מסביב לעולם כולו. 24 שנים חלפו מאז פטירתו, ומדי שנה ג׳ בתמוז הוא יום בעל משמעות מיוחדת במינה לאלפי ועשרות אלפי שלוחיו, בני משפחותיהם וכל האנשים הקשורים אליהם. הראבי הוא הדבק, שלא נס ליחו, ורק הולך ומתעצמת פעולתו עם השנים, עם העשורים החולפים. אלא שהשנה ג׳ בתמוז חל בשבת, ובשבת כאמור לא מתאבלים, גם לא מקיימים ערב לזכרו. כך הוקדם האירוע ליום חמישי בבית המלון בוורלי הילס. בית המלון בוורלי הילס הוא המלון הראשון שנבנה כאן, כשהעיר עדיין הייתה שדות חקלאיים או אזורים ריקים - שדות נפט וגז טבעי עליהם נבנתה כל העיר לוס אנג׳לס רבתי. היום המלון הוא בבעלותו של הסולטן מברונאי, מוסלמי אדוק וקנאי. כיון שבנייניו צבועים בוורוד, אנחנו המקומיים מכנים את המלון, "מלון הבונגלוס הוורודים", וידוע שניתן לראות שם שחקניות צעירות, ושחקניות עתידיות שרוצות להתגלות ומגיעות למסעדה או לבר במלון, שכן הרבה מפיקים פוקדים אותו לפגישות עסקים חמות. אך ענייננו אינו בבחורות יפהפיות המחפשות דרך חשיפה (כן, בתעשיה הסרטים והבידור, הדרך להגיע למקום כלשהו עוברת דרך סדיני המיטה, אך זה דבר ידוע ומוכר, מאז התעשיה כולה נוסדה לפני מאה שנים). עוסקים אנו בראבי, הרשו לי לפיכך להתמקד. בית מלון בבעלות מוסלמית, סולטן שתחת שלטונו מוציאים להורג אנשים בגלל מנהגי המיטה שלהם (מנהגים מאחורי דלתות סגורות שאינם מסכנים איש) ושמתייחסים לנשים כמו אל סמרטוטי רצפה (במקרה הטוב), בעיר בה רוב יהודי, שכל נבחרי הציבור שלה הם יהודים ושבגולת הכותרת של העיר אותו בית מלון - מטבח כשר למהדרין, בית כנסת של חב"ד, כמו גם הפקות של ארועי בר או בת מצוות, חינה, חתונות ועוד (הכל במאות אלפי דולרים לכל אירוע) לפי מיטב המסורת היהודית. רק בבוורלי הילס! בעיתון המקומי הופיעה פרסומת עמוד שלם, בעלות של אלפי דולרים, המזמינה את הקהל הרחב לבוא לערב לכבוד הראבי. מספר המקומות מוגבל, צוין, יש לאשר הגעה. התקשרתי בבוקר, וענה לי אחיו של הרב (הוא בעצמו רב מכובד וידוע) שהוא זה שיהיה מגיש הערב, ומיד הוסיף זוג שמות תחת שמי לרשימת המוזמנים. שאלתי מה קוד הלבוש, שכן באירועים כאן בעיר נהוג להודיע בהזמנה "עניבה שחורה" (קרי לבוש טוקסידו), "לבוש עסקי" (קרי חליפה ועניבה), וכו׳. התשובה לא בוששה לבוא "מכוסים לגמרי", לא רק הנשים, כי אם הגברים. לנו קל, שכן חליפה היא לבוש מכובד וצנוע. לנשים יש להקפיד, שכן זהו אירוע דתי-אורטודוקסי, וכבר למדתי לקח לפני שנים רבות. אספר בקצרה על מקרה שהיה. הוזמנתי לארוע, כנראה היה זה קריאת המגילה בפורים. כיוון שדיברתי מספר פעמים עם אשת הרב לפני יום האירוע, כשהגעתי והיא הציגה את עצמה, הרגשתי שאנחנו כבר מכירים, והושטתי את ידי קדימה, ללחוץ את ידה בברכה. שומו שמיים - אסור למהדרין. כך נותרה ידי המושטת יתומה, באמצע האוויר, ואני לא הבנתי מה קורה. האם לא הייתי נחמד או לבבי מספיק? האם אמרתי או עשיתי משהו שפגע בה? מדוע היא מסרבת ללחוץ את ידי, ואני כולי מאיר פנים והושטתי ידי בחום ובשמחה? במגזר הדתי-אורטודוקסי חל איסור מוחלט על מגע גופני בין גבר לבין אישה שאינה אשתו. הדבר מוקצן במקרים רבים (ראו לדוגמה חיילים המסרבים לשמוע זמרת נשים). אך קיים נוהג שלא לבייש אדם ברבים, ואם מישהו הושיט ידו או הושיטה ידה, יש ללחוץ את היד ולנצל את ההזדמנות ולהסביר את "מנהג המקום" שכך לא נהוג, ואפילו אסור. כאמור, היה זה לפני שנים רבות, אך הזיכרון נשאר טבוע בזכרוני. אם נראה לכם שהשתנתי, מסתבר שבתת מודע אני עדיין אותו בחור נלהב. מה עשיתי הפעם? הלא יודע אני לא ללחוץ ידי נשים, או שומו שמיים לחבקן אל חיקי, להצמידן אל גופי! הפעם השארתי את ג׳קט החליפה שלי על שלושה מקומות, בכדי לשמור אותם, עד שבאו אלי בריצה ושאלו בתוכחה - "מדוע אתה שומר שלושה מקומות בחצי של הנשים"? כמובן לא שמתי לב שהאולם היה חצוי - חציו לגברים, וחציו לנשים, ואסור לעבור, לגלוש, להעיף מבט, אוי הברוך! ניחא, הגענו מוקדם, והאולם עדיין היה ריק למהדרין, כך שהפגיעה הייתה רק בפוטנציה. אנחת רווחה, שכן מה היה קורה אחרת! לכבוד יום הזיכרון לפטירתו של הראבי הובא חזן ידוע ישירות מניו-יורק, שהגיע ישירות משדה התעופה, וכבר בסיום האירוע מיהר הוא חזרה לטיסת הלילה שכן למחרת ערב שבת, וחייבים לחזור בזמן. החזן שר ארבע שירים והדרן אחד, וקולו, כמו גם נגינת הפסנתרן (חסיד אחר), היה שווה את הערב כולו. מסמר הערב הנוסף היה שליח חב"ד שהגיע מאוניברסיטת סטנפורד, הרב דוב גרינברג. גם הוא הגיע ישירות משדה התעופה ועוד טרם האירוע כולו הסתיים, הוא חזר לשם. דובר ונואם מעולה, ודברים היוצאים מהלב נכנסים ללב - ללבבות כל הקרואים לאותו אולם מרכזי בבית המלון המפואר "בוורלי הילס" (היה זה הוא שבאתי לפגוש, שכן בזמני בסטנפורד לא היה "סניף" או בית חב"ד, והפרופ׳ אלן מן ז"ל ואשתו היו מזמינים את הסטודנטים היהודים לביתם לערב שבת או לליל הסדר. יצא שמרוב מהירות שמיהרו כולם חזרה לשדה התעופה, לא הצלחתי לדבר איתו אחד על אחד). שזורים באותו ערב היו גם דבריו של הרב קונין האב, שבניו רבנים, שליחי חב"ד עצמם הפזורים בכל רחבי לוס אנג׳לס רבתי (ואשר כמה מבניו ניהלו, אירחו או השתתפו באותו ערב), וסרט על הראבי. ההזמנה הייתה ל-7:30 בערב, דבר שיצר הזדמנות לתפילת מנחה לאלו שהיו מעוניינים בכך, במרפסת תחת עצי דקלים מזדקרים מבעד לצמחיה העשירה, מעבר לקיר ממש מהבריכה בה השתכשכו באותה עת בדיוק אורחי המלון. המפליא היה מספר האנשים שהגיע. מסתבר שבין "עזרת גברים" לבין "עזרת הנשים" (קרי חצי האולם מכאן וחצי האולם מכאן) הוכנו 180 כסאות. אך בצד עמדו עוד כמה עשרות קרואים להם לא היה מקום ישיבה. בלי כל בושה הישרתי מבט לכל כיוון (גם לזה ה"אסור"), והייתי נפעם. בצד "שלנו" הכל היה שחור. הרגשתי בדיוק כמו שאני מרגיש כל אימת שאני מבקר בעיר בני ברק - אדם זר בארצו הוא, תייר במקום נפלא אך זר (או מוזר). בצד של הנשים היו כל הגילאים, נשים מבוגרות לצד אלו שעדין לא נשואות, כמו גם נערות חינניות, עלמות חן. האולם היה מלא לחלוטין, מפה לפה, מאוזן לאוזן, וכולם היו קשובים. התבקש רב מקומי להסביר את מנהגי היום. מסתבר שישנו קובץ שלם של דברים שיש לעשות באותו יום, מתפילה לשינון פרקים נבחרים לקריאה לפדיון ומתן חסד. הרב עובר נקודה נקודה, ואולם שלם יושב ורושם לעצמו דברים שעליו לעשות. דבר מפליא ומופלא, כמו חיילים טובים בצבא חב"ד, המאזינים לפקודת היום, ורק לי הכל נראה זר ומוזר ונפלא ומשוגע בו זמנית, גם יחדיו. עצרתי לחשוב - ראה איך אנשים מושפעים על-ידי אדם אחד, 24 שנים לאחר פטירתו, ואיך אותו אדם מכתיב למעשה את הלך חייהם. באיזו צורה באמת? בצורה של עשית חסד ומצוות, של הנחת תפילין והדלקת נרות שבת. זו בדיוק היא גדולת תנועת חב"ד - שכן כל אישה שמדליקה נרות שבת מוסיפה אור נוסף, ואור זה מקיף את העולם כולו, מאוסטרליה ליפן, סין לרוסיה, ישראל לארופה, ארה"ב ליבשת כולה ומשם להוואי, וכך ניתן לראות בגלקסיות מרוחקות אלפי שנות אור מכאן, את האור המקיף את העולם כולו מדי ערב שבת, עד שהכדור כולו בוער, מוכן לקבל את פני שבת, ממש כפי שכתב שלמה הלוי שחיבר את הפיוט "לכה דודי:" לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה ... ה׳ אחד ושמו אחד, לשם ולתפארת ולתהילה ... כבוד ה׳ עליך נגלה ... ישיש עליך אלוהיך אך יותר מכל, שאבתי מלוא ראותי אוויר מלא התרגשות, שכן אפילו אם המראה לפני מוזר ומשונה ונפלא בו בעת, הרי שבכל מקום בעולם בו מוצא יהודי את עצמו, בלי משפחה או חברים, בלי מקום להיות בו בערב שבת, בעת צרה או מצוקה, רעידת אדמה או אירוע טרור, מגיפה או צונאמי, בית חב"ד ושליחיו - הרב ואשתו וילדיהם הרבים - משמשים כבית. ואכן, מה מוצא יהודי באשר הוא בבית חב"ד? את אותה הרגשה נפלאה של בית, את אותו חיבוק עז של אב תומך ואם אוהבת, שאינם מבקרים ואינם שואלים, הם פשוט מקבלים בברכה ועושים את כל הניתן לעזור, לתת הרגשה שזהו ביתך. התקבצו-התכנסו להם רבנים מחמישה עשר בתי כנסת ברחבי העיר, ולמעלה ממאתיים מאנשיהם עם קומץ זרים (שאני אחד מהם) לזכור את הראבי, אחד מגדולי הרבנים בני זמננו, אם לא הגדול שבהם, כמעט חצי יובל אחרי פטירתו, והנה מתקיימים דבריו של הנביא מיכה (ו׳:8): הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט,וְאַהֲבַת חֶסֶד,וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. ונשאר לי להיות אסיר תודה על שנכללתי באותו ערב זר ומוזר, מוכר ועתיק יומין, בו התערבבו החולין והקודש, החילוניות שבי והדת הסובבת אותי, ונזכרתי שעם אחד אנחנו, עם שלו אלוהים אחד, הוא הקב"ה, ושליחיו של הראבי פזורים להם ברחבי העולם כולו עבורנו, עבור כל אחד ואחת מאתנו, ואולי על כך נאמר (חז"ל) "כל ישראל ערבים זה לזה".