ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן נותן לנו צוהר להבין מה הרקע להקמתו הפתאומית של העם הפלשתיני בתחילת המאה ה-20.
לפי קידר, לפני מלחמת העולם הראשונה, כל האזור של סוריה, עירק, לבנון, ירדן וישראל היה אזור אחד שנקרא א-שאם. לאחר ניצחון המעצמות האירופיות במלחמת העולם הראשונה, הם החליטו לחלק את האזור למדינות לפי שיקולן.
בחילוקם את האזור, הם למעשה שרטטו קווים על מפה, מבלי להביא בחשיבות את החלוקה השבטית של האזור. הסכם סייקס-פיקו למעשה יצר מדינות חדשות במזרח התיכון. מכאן, נוצרו גם עמים חדשים תחת המודל של תנועות לאומיות אירופיות כמו: הירדנים, העירקים, הסורים וגם הפלשתינים.
וכך, בתחילת המאה ה-20, אוכלוסייה של ערבים שחיה באזור שנקרא על-ידי הבריטים כ"פלשתינה", שרבים מהם הגיעו ממקומות שונים במזרח התיכון, התחילו לכנות את עצמם כעם פלשתיני.
לפי קידר, טיעון היסטורי זה מסביר את האמירה המפורסמת של חבר הכנסת לשעבר מסיעת
בל"ד,
עזמי בשארה, לתוכנית של
ירון לונדון שבה הוא מצהיר: "אני לא מאמין שיש עם פלשתיני, אני חושב שזו המצאה קולוניאליסטית".
טענה זו תואמת לספרו של פרופ' יהושוע פורת מהאוניברסיטה העברית בירושלים. פורת טוען בספרו "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלשתינית "1929-1918 שהפלשתינים התגבשו לתנועה לאומית אך ורק מתוך ניסיון למנוע התגבשות של התנועה ציונית בארץ-ישראל.