מרקו פולו, הנוסע הוונציאני הנודע, קרא למצודות ההרים האלה 'גג העולם'. הרי פאמיר ושלוחותיהם התחרו בהרי ההימָלָיה. אפגניסטן היא מצודת הרים, חצובה בהרים גבוהים הנושקים לעננים. רכס ההִינְדוּ-קוּשׁ במזרח נראה בערפילי האופק כאוֹרְחת גמלים על דרך המשי. הרכס שיגר שלוחות אל בַּאנְדִ-י בָּאבָּא — ההר הלבן, ההר השחור ופסגת התרנגול. מזה שבועות יורד שלג ומתעופף ברוח כפלומות של פרגיות לצליליהם של חלילי חורף שניגנו מנגינות מעולם הרוחות. רוח עזה חיללה בטַאוּלַא, בנֵיְי ובסוּרְנַאי — חלילי קסם של הטבע, שהתחרו בצליליהם זה בזה וגררו את העננים אל מעבר לאופק. השלג הלך ונערם. השמים והארץ חיוורים כפני מת. מזמן לזמן הערפל נמוג והתגלו פיסות שמים תכולים ועמוקים ששילחו גלי קור. השמים והארץ התאחדו בקו האופק. הלבן שלט בכול.
לפתע קדרו השמים. חושך ירד על הארץ בעיצומו של יום. ברקים הבזיקו ורעמים הרעימו וקמה סערה עזה שגררה כמויות אדירות של שלג שכיסה את מעבר ההרים. תושבי הכפר הסתגרו בבתי החומר. הלילה ירד מוקדם מן הרגיל והליכה בחשכה הייתה מדרדרת את בלעם ואת רוכבו אל התהום. אי-פה אי-שם צצו מתוך מעטה השלג כתמים ירקרקים של צמרות עצים. הבזקי הברקים בשמים המעוננים דמו לעורקים בגוף של מפלצת אדירת ממדים. לאחר כל הבזק של ברק התגלגלו רעמים שנשמעו כרעמי סוללות תותחים במלחמות שבדרך.
אלישע, גבר צנום ורם קומה כבן שלושים, רכב מעלות השחר על בלעם חמורו, בדרכו אל הכפרים שמסביב לעיר הֶרַאת שבמערב אפגניסטן. רגליו היטלטלו משני צידי החמור וכפות רגליו ליחכו את תלוליות השלג. ממרומי גשר העץ שמעל הַהַרִי רוּד ראה את חנה אשתו רכונה על הכבסים בגדת הנהר, מקרצפת ומשפשפת את זוהמת העולם. כובסת יהודייה אחת לצד עשרות כובסות מוסלמיות, השרות שירי יגון על גורלן המר ומכבסות את בגדי עשירי העיר. כדרכו מדי בוקר, סלסל ושר לה: ׳יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ׳. חנה נשאה ראשה למרומי הגשר ונופפה לשלום לבעלה והוא, כדרכו, החזיר לה שלום. ממרומי הגשר נזכר בחלום שחלם לילה לפני חופתו. ובחלומו ראה ושמע את מולא מלמד מסלסל ׳יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ׳. החתן והכלה עומדים מתחת לחופה, פניה של הכלה מכוסים בבד משי אוורירי. החתן אינו מעז לגעת בכלתו עד שהיא משלימה את הפסוק ואומרת: ׳כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׳. הוא מסיר את ההינומה מעל פניה ומנשק ללחייה, והיא גונחת ואומרת: ׳אלישע שלי, נשיקותיך מתוקות מיין׳. הוא ראה מהרהורי ליבו — כי לראשונה זכה לראות את פניה הנאות של חנה כלתו רק בחדר הכלולות.
דומה היה שהטבע לבש תכריכים כמו בא לבשר על מותו של עולם. שמש חיווריינית הציצה לפרקים מבעד לעננים. עיניו קלטו את חנה המקרצפת את הכבסים ונושאת ברחמה עוד צאצא שלו. בבית נותרו לשחק נוריאל ואחיותיו פנינה ובְּלוּר תחת עינה הפקוחה והקפדנית של אמו ג'וֹבַר ג'וֹדוּגַר — ג׳וֹבַר המכשפה — כינוי שזכתה לו בשל היותה מרפאה עממית ומומחית לקירוב לבבות ובעיקר לפירוד לבבות בין גבר לאשתו. כדרכו מדי בוקר, נשא קולו בפיוט, ששימש סימן היכר בינו לבין חנה אשתו:
אֵל רָם חֲסִין יָהּ
שׁוֹכֵן עֲלִיָּה
מַהֵרָה גוֹאֵל
לְעַם שִׁבְטֵי יָהּ
חנה נשאה עיניה הירקרקות לעבר הקול המוּכָּר, שהלך והתעצם כשעבר על הגשר שמעל ראשה והקול התגלגל בהר ובעמק. הכובסות הפסיקו לרגע את מלאכתן. חנה חייכה מאוזן לאוזן וגומות החן שלה השתובבו כשנופפה בידה לאלישע שלה ואמרה: 'עַזִיזַם, רוֹאִי סֵפִ'יד — יקירי, דרך לבנה, דרך צלחה, שובך לשלום'.
ככל שהעפיל במעלה הדרך וחלף על פני בתי הבוץ של הכפרים אֶנְגִ'י ו-רוּזֶה בָּאג, הקור הלך והתעצם ומן הארובות נסקו תימרות עשן של עצי הסקה, שהפיצו ריחות של אודים עשנים, כמו בשורה רעה ממשמשת ובאה.
מחמת הקור העז פלטו החמור ורוכבו הבל פה, שהתחרה בעשן שעלה מן הארובות. אלישע היה מהרהר בסגולותיו של בלעם, חמור חמורתיים, הגון וישר דרך. בלעם — חמורו של אלישע — נועז, חרוץ, צנוע ונעלה מכמה בני אדם, שאלישע מכיר ואינו מוקיר. בלעם מסתפק באבוס תבן ובשוקת מים, עושה מלאכתו ואינו מתלונן לעולם. אלישע היה מצחקק על העתיד לבוא, כשהרשעים יהפכו לחמורים והחמורים יהיו לבני אדם. צבעו של בלעם לבן ומשתלב היטב בלובן השלג בהרים. ראוי בלעם הצדיק שעליו ירכב משיח צדקנו בקץ הימים בהביאו גאולה לעולם. אליהו הנביא יצעד קוממיות לפניו ויתקע בשופר גדול צפירות ארגעה, ובני אדם יצאו ממחבואם לקבל את פניו ובלעם ישמיע נעירות של שלום ובשורה לעולם שכולו טוב. האיכר העצל המתערסל כחום היום מתחת לגפנו וגם מי שמצא מנוחה אחרונה מתחת לתאנתו, יתעוררו לחיים וייצאו בצהלולים ובצעדי מחול, כדי לקבל את פני משיח צדקנו.
בלעם, כמו הבין כל מילה של אלישע אדונו, הניד את זנבו כמטוטלת של אורלוגין, ליחך בשרביט המלכותי שמתחת
לבטנו את האדמה המושלגת כדי לצנן את היצר, חשף טורי שיניים צהובות ונער נעירה מהבילה. לאחר מכן הפנה מבטו אל אלישע אדונו כרוצה לומר: ׳אלישע אדוני, מדוע שמשיח צדקנו יוותר על חמורי ארץ ישראל, שהם יותר חמורים מחמורים, וירכב דווקא על חמור אפגני, צדיק ככל שיהיה, הנושא את השם בלעם?׳
אלישע נזכר ביום חתונתו עם חנה. עדיין לא מלאו לו אז שמונה-עשרה שנים וחנה בת שלוש-עשרה שנים בלבד. הקידושין נערכו במעמד מניין קרובי משפחה וללא נוכחותו של אדם זר. בזמן החופה הקהל עמד מאחורי הדלת הנעולה, שמע את הד קולו של הרב המקדש ויצא חובת שמיעה של שבע הברכות. הורי החתן והכלה חששו שמא יימצא בין הנוכחים אדם רע מעללים ש'יקשור' את החתן במהלך הטקס והאומלל לא יוכל לבוא על כלתו ויותיר אותה בבתוליה. שום חליל קסם של מרקיד נחשים לא יוכל להעיר את הפגר ולהפוך אותו לבעל בעמיו. מומחי כשפים אמרו כי קשירת חתנים הוא מעשה מאגי פשוט שבפשוטים וגם שוליות קוסמים ומכשפים מתחילים יכולים לבצע זממם ללא מאמץ מיוחד. קושרים קשר בחוט בעיצומו של טקס החופה ובאותה עת לוחשים לחשים. שרביט הקסמים, שעליו גאוותו של כל חתן בליל חופתו, ינבול כעלה נידף ברוח. החתן יוכל למלא חובתו רק אם יפתח הקשר. מולא מלמד החרים בקול ניחר את עושי העוולה הקושרים חתנים ואיים על הרשעים הללו בלהט אש הגיהינום. אף על-פי כן, לא חלף שבוע מבלי שאחד החתנים נשמט דגלו והותיר את כלתו בבתוליה.
חנה הייתה עדויה במיטב העדיים והבגדים. בערב החתונה נתלשו שערות הקדקוד שלה בשיעור של שתי אצבעות מן המצח והודבקו שם דיסקיות זהב וכסף שנותרו שם כל שבעת ימי המשתה. הכאבים של חנה היו קשים מנשוא והקדקוד התנפח, אך מורטות השיער הרגיעו אותה, שהקישוט הנאה על מצחה יישא חן בעיני אלישע בעלה והיא קיבלה את הדין באהבה. בעיניים בורקות בחנה את הנשים שקלעו את צמותיה לשני נחשים זעירים, משחו אותן בשמן ריחני והדביקו אותן לפדחת בדבק אפרסקים, שהקשה אותן כקרני ראם. כל זמן המשתה ישבה חנה שלובת ידיים ורגליים ועצמה את עיניה, כפי שהדריכו אותה זקנות המשפחה. היא לא אכלה ולא שתתה כל אותו יום ולא הנידה עפעף במהלך האירוע, כדי שלא יאשימו אותה חלילה בעזות מצח. הקהל ישב בנימוס ולא הרים קול, בבחינת דברי חכמים בנחת נשמעים. באי החתונה ידעו לשתות אין סוף כוסיות יי"ש מבלי להשתכר כשהם מקשיבים לשושבינים הפותחים בשירי הלל לחתן ולכלתו ולמשפחותיהם — אחד פותח בבית שיר ושני ממשיך ולאחריו שושבין שלישי ורביעי. הגברים ישבו בצד אחד והנשים בצד שני חנוטות מראש ועד כף רגל בבגדיהן ורק פניהן גלויות. אלישע נזכר בריחות התבשילים שנדפו למרחוק. כל היום היה שרוי בצום ואוכל לא בא לפיו. נפשו יצאה לחפון אורז שמנוני בכף ידו שאותו יכדרר הישר אל פיו עם נתחי בשר צלי, דגים מטוגנים טבולים במי שום ופטרוסיליה. הוא השתוקק לנגוס פרי וירק וכל אלה נמנעו ממנו. 'החתן מאכיל את הכלה בחדר הכלולות', אמרו לו. לפחות שיגישו לו את הקינוח — חלוות אורז אפגנית מבושלת בסירופ שמעליו זרו אבקת הל, מי ורדים ושבבי פיסטוק וקוקוס. מלצר מתנדב עבר בין המסובים ובידו מגש עמוס כוסיות ערק ריחני. הכל שותים ואין מי שיסרב. המסובים הרימו כוסיות ברכה ושתו בהינף אחד ל
כבוד החתן ולכבוד הכלה ולכבוד ההורים ולכבוד הרבנים ולכבוד כל אחד משלושת האבות ומארבע האימהות ולכבוד משה רבנו ואהרון הכהן ולכבוד כל אחד ואחד מנביאי ישראל, ראשונים ואחרונים. היו שכבר שתו גם לכבודם של התנאים והאמוראים. הם הרימו כוסיות גדושות לצלילי נגינתה של להקה מוסלמית, שידעה להחיות מתים בשיריה העליזים ולהמית את החיים בשירי תוגה, שהרדימו את הנפש.
בכל מהלך הטקס והמסיבה שלאחריה לא הייתה מאושרת מביבי ג׳וֹבַר, הסבתא, שהגישה לזוג טנא ובו בובת משחק וייחלה שעד סוף השנה תאסוף מלוא הטנא נכד ממין זכר. למרבה הפלא, כל הערב החגיגי הזה החתן והכלה היו עצובים, מפוחדים ומוכי יגון. לא הבינו על מה ולמה כל המהומה. בכל מהלך החגיגה החתן והכלה לא החליפו מבט. אולי מחמת הבושה. אולי מטעמי צניעות. בתוך תוכם ביקשו להתעופף ולברוח ללא נודע. חנה ביקשה בלחש לרכב על סִימוֹרְג — ציפור האש — ולנדוד עמה הרחק בשמים התכולים.
קשה מכל היה הבוקר שלמחרת. שמש אדומה השתהתה במזרח. זקנות השבט ארבו מאחורי דלת חדר הכלולות וציפו לשווא לצרחות הכלה ולסדין האדום. אלישע התהפך על צידו ונרדם מתלאות היום העמוס. חנה, שהכינו אותה לקראת המפגש עם תרנגול הזהב שייכנס ללול ויפזר זרעונים, המתינה עד בוש ברגליים מפוסקות. התרנגול העייף נרדם זה מכבר. האכזבה עם שחר הייתה גדולה ומרה.
"נראה, שכישפו את אלישע... אסון גדול ניחת על שתי המשפחות", זעקה ג׳וֹבַר ועמה הזקנות כשבשורת דם הבתולים בוששה להגיע.
בלילה שלאחריו, בעוד זקנות השבט ישנות שינת ישרים, תרנגול הזהב קרא את קריאת הגבר, פיזר זרעונים ושניהם טבלו בדם בתוליהם, בכו וצחקו כאחד, והוא אפילו קצת חיבק את חנה אשתו ונשק על לחיה. כן, היו זמנים. ומה עכשיו — מסעות מכפר לכפר בשלג כבד ובקור מקפיא.
